מצעד האיוולת: רב המרצחים שזכה בפרס נובל לשלום

יאסר ערפאת הוא אחד מגדולי הרוצחים של יהודים וישראלים בעת המודרנית. על עובדה זו קשה להטיל עוררין גם היום כ-40 שנים לאחר שהתחיל את פועלו. יש המכנים את ערפאת אבי הטרור הבינלאומי, וגם אם איננו אביו, הוא בוודאי משכללו ומפתחו הגדול ביותר.

ערפאת נולד ב-4 באוגוסט 1929 בקהיר. לאורך השנים טען בתוקף כי מוצאו פלשתיני ממזרח ירושלים וכי הוא בנו של סוחר פלשתיני בשם עבד אל-ראוף אל קדווה אל-חוסייני. אחרים אמרו עליו כי לא היו דברים מעולם וכי יאסר ערפאת הוא למעשה מצרי לכל דבר. בשנת 1933 נפטרה עליו אמו וערפאת ואחיו פתחי נשלחו לירושלים לגור עם דודם. בשנת 1949 חוזר ערפאת לקהיר, עיר הולדתו ומקים ארגון פלשתיני ראשון במסגרת פעילותו הסטודנטיאלית. באוגוסט 1956 נסע לפראג לייצג בפעם הראשונה את העם הפלשתיני בכנס סטודנטים בינלאומי. הייתה זו הפעם הראשונה שהוא לבש את הכאפייה שלו, כאפייה שהפכה לסמלו המסחרי לאורך עשרות שנים.

בשלהי שנות ה-50' זמן רב בטרם נכבשו שטחי יהודה ושומרון מקים ערפאת בקהיר ביחד עם חבריו את ארגון הפת"ח. מטרת הארגון המוצהרת היא לשחרר את כל 'פלשתין' מנוכחות יהודית באמצעות התנגדות מזויינת. יומיים לאחר מכן מבצע הארגון את הפיגוע הראשון שלו וכך הוא עושה בקצב הולך וגובר עד ה-21 במרץ 1968. בתאריך זה תוקף צה"ל את בסיסו הגדול של אש"ף (שהוקם ב-1964) בכראמה, בירדן, בניסיון להכותו באופן ניצח. אש"ף אמנם סובל מהרוגים רבים כתוצאה מהמתקפה אך אלפי פלשתינים מצטרפים לארגון והוא מקבל לגיטימיציה נרחבת גם בעולם הערבי.

ב-4 בפברואר 1969 משלים ערפאת את השתלטותו על הארגון ומתמנה ליו"ר אש"ף תפקיד בו יחזיק עד יום מותו. עם מינויו מחליט ערפאת להרחיב את זירת המאבק עם ישראל למדינות נוספות ומורה על פתיחת טרור בינלאומי רחב היקף כנגד ישראל ואזרחיה ברחבי העולם כולו.

בשישי בספטמבר 1970 חוטפים מחבלי אש"ף בראשות מקורבו של ערפאת, אבו-איאד, שלושה מטוסים באקט שמעלה את חמתו של חוסיין מלך ירדן, אשר פותח במרדף נרחב אחרי אנשי אש"ף במה שכונה לימים "ספטמבר השחור". ערפאת ואנשיו מגורשים ללבנון שם הם מקימים את "הפתח-לנד" מעין מדינה בתוך מדינה בה הם עושים ככל העולה על רוחם לרבות תכנון והוצאה לפועל של פיגועים כנגד ישראל בגבולה הצפוני.

ב-5 בספטמבר 1972 בעיצומה של אולימפיאדת מינכן נרצחים 11 ספורטאים ישראלים על-ידי מחבלי אש"ף ככל הנראה בהוראתו הישירה של ערפאת. טבח הספורטאים במינכן מביא לשינוי במדיניות ישראל כלפי אש"ף והיא יוצאת למסע חיסולים של אנשי אש"ף באירופה ומצליחה להגיע כמעט לכל מתכנני ומבצעי הפיגוע במינכן.

ערפאת אינו מסתפק בכך ולאחר שאנשיו מבצעים פיגוע מיקוח נוסף על אדמת סודאן, הוא מורה לאנשיו לרצוח את שגריר ארה"ב במדינה שהיה בן ערובה שלהם. הוראה זו תועדה ככל הנראה במכשירי האזנה של המודיעין הישראלי והיא אחת ההוכחות הברורות היחידות אי פעם על כך שערפאת הורה ישירות לבצע רצח.

ב-6 ביוני 1982 לאחר עשור של טרור וירי קטיושות מצד אנשי ערפאת "בפתח-לנד" שהפכו את חיי תושבי הצפון לסיוט מתמשך, מחליטה ישראל לפלוש ללבנון ולרסק את אש"ף. התוכנית מצליחה בחלקה, וישראל אף על-פי שאינה מצליחה לשים את ידיה על ערפאת מצליחה להבריח אותו ואת נאמניו מביירות. אש"ף מתמקם מחדש בטוניס.

באוקטובר 1985 ערפאת חומק אך בקושי מהפצצות של מטוסים ישראלים על המטה של אש"ף בטוניס. גורלו של ח'ליל וזיר (אבו ג'יהאד), מפקדו הצבאי של אש"ף, לעומת זאת, שפר עליו הרבה פחות כאשר פחות משלוש שנים לאחר מכן ב-16 לאפריל 1988 נשלח כוח ישראלי מיוחד לחסלו בטוניס. הכוח מנקב בעשרות כדורים את גופתו של אבו ג'יהאד ושולח מסר ברור לערפאת שהוא הבא בתור.

ב-12 בדצמבר 1988 מתחיל ערפאת את המשחק המדיני שלו, אותו ימשיך בהצלחה מעוררת התפעלות כמעט עד יומו האחרון. הוא מכריז על כך שהוא מכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים. כתוצאה מכך משתפר מעמדו של אש"ף בזירה הבינלאומית ללא היכר. הרבה קודם לכן בשנת 1974 (חודש יוני) מתקבלת בקהיר תוכנית השלבים של אש"ף אותה תוכנית שמלווה אותו עד היום. במסגרת תוכנית זו, קובע אש"ף כי הדרך להשיג את יעדי האמנה הפלשתינית שנוסחה מספר שנים קודם לכן הקוראים לחיסולה הפיזי והרוחני של ישראל, היא בשלבים. "אסטרטגית השלבים" קובעת שעל הפלשתינים להשתלט על כל חבל ארץ שמדינת ישראל תהיה מוכנה או תיאלץ לוותר עליו ולהשתמש בו כמקפצה לרווחים טריטוריאליים נוספים עד להשגת היעד הסופי שהוא סילוק הנוכחות היהודית מ'פלשתין'.

לאחר שזכה להכרה בינלאומית מסוימת מחליט ערפאת בשנת 1990 לתמוך בידידו ומקורבו סדאם חוסיין לאחר שהאחרון פולש לכווית ב-2 לאוגוסט 1990. כתוצאה ממהלך שגוי זה מבודד אש"ף ויחד עם דעיכת האינתיפאדה הראשונה בשטחים מוצא הוא את עצמו על סף פשיטת רגל כספית ורעיונית. בנובמבר 1991 נושא ערפאת בן ה-62 לאשה את סוהא טוויל בת ה-28. בשנת 1995 נולדה בתם זהווה בפריז.

ב-7 באפריל 1992 ניצל ערפאת שוב, לאחר שמטוסו מתרסק במדבר הלובי עקב סופת חול. שני טייסים ומהנדס שהיו במטוס נהרגים. באורח נס יוצא ערפאת עם שריטות בלבד.

ב-13 בספטמבר 1993 לאחר משא ומתן חשאי עם גורמים ישראלים שנמשך מספר חודשים, חותם ערפאת על הסכמי אוסלו, הסכמים שיחזירו אותו בתוך כמה חודשים מהגלות היישר לכיסא יו"ר הרשות הפלשתינית בשטחי יו"ש ועזה. ברגע קשה במיוחד לוחצים ידיים ערפאת וראש ממשלת ישראל יצחק רבין על מדשאת הבית הלבן. מרגע החתימה על ההסכם דואגים ערפאת ואנשיו להבהיר לאנשיהם חד-משמעית כי הם נותרו נאמנים לתוכנית השלבים המקורית.

כבר באותו יום של חתימת הסכם אוסלו נואם ערפאת בנאום מוקלט בטלויזיה הירדנית ומסביר: "אל תשכחו שהמועצה הלאומית הפלשתינית שלנו קיבלה את ההחלטה בשנת 1974. היא קראה להקמתה של רשות לאומית על כל חלק מאדמת 'פלשתין' שישוחרר או שישראל תיסוג ממנו".

בנאום מפורסם עוד יותר ימים אחדים אחרי חתימת הסכם קהיר מבהיר ערפאת למאמינים במסגד ביוהנסבורג הרחק מאור הזרקורים כיצד תופס הוא את הסכמי אוסלו. ערפאת מבהיר כי מבחינתו הסכמי אוסלו דומים להסכם ח'ודייבה שכרת הנביא מוחמד עם היושבים במכה בשנת 628 רק על מנת לכפור בו ולהפר אותו שנים ספורות מאוחר יותר לאחר ששיפר את מצבו. "נעשה ג'יהאד על ירושלים" מסיים ערפאת את נאומו. שר החוץ דאז פרס שנשאל על כך הסביר "שערפאת התכוון לג'יהאד למען השלום".

מייד עם שובו של ערפאת ואנשיו מטוניס לשטח מתחיל גל טרור אדיר המלווה בהסתה חמורה של כלי התקשורת הרשמיים ובחינוך של הנוער הפלשתיני לשנאת ישראל ושנאת יהודים. כלפי חוץ ממשיך ערפאת לשחק את המשחק ולדבר בלשון כפולה - לישראלים שהקשיבו לו דיבר על שלום בין העמים, לבני עמו, דיבר על מיליון שהידים שצועדים לירושלים. זכור גם במיוחד ביקורו של ערפאת בבית משפחתו של יחיא עייש, "המהנדס" והכינוי הפומבי שהעניק לו לאחר שחוסל בידי ישראל - "שהיד". בשנת 1995 זכה ערפאת בפרס נובל לשלום, אקט שנראה כיום בדיעבד, וגם לרבים באותה עת, כאקט סוריאליסטי למדי שנלקח היישר מתיאטרון האבסורד.

ב-11 ליולי 2000 לאחר חתימה של מספר הסכמים זמניים בדרך, נפגשו יאסר ערפאת ואהוד ברק בקמפ-דיוויד בתיווכו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון למפגש גורלי. ברק הניח באותו מפגש לפתחו של ערפאת הצעה ששום מנהיג ישראלי לא העז מעולם להניח. ההצעה כללה פתרון סופי של הסכסוך בתמורה לויתורים אדירים של ישראל, אפילו בירושלים. ערפאת וברק ישבו בועידה 9 ימים אך לבסוף סירב ערפאת והוכיח כי דרישה לסוף הסכסוך, מבחינתו, היא דרישה בלתי אפשרית בעליל.

בסוף חודש ספטמבר אותה שנה, מנצל ערפאת את עלייתו של ראש האופוזיציה דאז אריאל שרון להר הבית כדי לפתוח באינתיפאדה השנייה, אותה כינה "איתיפאדה אל-אקצה". מלחמת טרור זו שבמהלך מבצע חומת מגן הוכח מעל לכל ספק כי ערפאת היה האסטרטג הראשי מאחוריה, הביאה עד כה למותם של למעלה מאלף ישראלים ואלפים רבים של פלשתינים. עשרות אלפים נפצעו.

בתגובה להתמשכות גל הטרור חסר התקדים מחליט שרון לבודד את ערפאת במוקטעה ברמאללה, שם הוא שוהה כמעט עד יומו האחרון. ב- 24ביוני 2002 מחליט נשיא ארה"ב בוש לאמץ את עמדת ישראל ובנאומו המפורסם קורא לפלשתינים להחליף לאלתר את ערפאת במנהיג אחר. מאותו רגע הולך ערפאת ודועך במוקטעה כאשר רק קומץ בני אדם בישראל ובחו"ל ממשיך להאמין בו ובדרכו וממשיך להאמין במשחק המדיני שלו. ערפאת נחשף סוף סוף, כמי שהיה מאז ומעולם, ארכי-מחבל, שכל עניינו רצח יהודים וטיהורה של פלשתין מהם.

כך בשלהי שנת 2004 מגיעים לקיצם חייו של רוצח ההמונים ערפאת. ערפאת יורד לקבר כאשר בחשבונותיו הסודיים חבויים מיליארדי דולרים שאיש לא יודע את מיקומם המדוייק, חלקם כספים שאש"ף הרוויח במסגרת עסקי הסחר בסמים המשגשגים שלו ועסקים מפוקפקים נוספים, וחלקם כספים שגזל מהעם הפלשתיני אותו הוביל לעוני, חיי ייסורים וסבל מתמשך.