בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר (יום ב', 13.9.04) 9 שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על-תנאי למשך 3 שנים, על מזל אוחנה, בת 29 מיבנה, שהורשעה בהריגת בעלה יחיאל בדקירות סכין במהלך ויכוח שפרץ ביניהם.
בחודש יולי 2003 הורשעה אוחנה בבית המשפט המחוזי ברצח הבעל ונידונה בשל כך למאסר עולם, אולם היא ערערה לבית המשפט העליון באמצעות עו"ד פרופ' דוד ליבאי, שקיבל פה-אחד את ערעורה באופן חלקי, והחליט להרשיעה בהריגה בלבד, ולהחזיר את עניינה לבית המשפט המחוזי שיגזור את עונשה.
ויכוח לאחר שהבעל חוזר מאילת
מדובר במקרה שאירע בביתם של השניים לפני מעט פחות משנתיים, זמן מה לאחר שיחיאל חזר מאילת, שם שהה במשך יומיים לצרכי עבודתו. מזל אוחנה היתה אז בת 27. לאחר ארוחת הערב, הכינה מזל את שתי בנותיהם הקטינות לשינה. בעוד הבנות ממתינות לאביהן, שייכנס לחדרן לאחל להן "לילה טוב", צלצל הטלפון. אחת הבנות, שנטלה את השיחה, הודיעה לאימה כי "זה סבא", ובהוראת האם העבירה הילדה את הטלפון ליחיאל, ששוחח עם אביו שיחה ארוכה.
משהסתיימה השיחה, שאלה מזל את יחיאל עם מי שוחח בטלפון. יחיאל סירב להשיב לשאלתה ועל-רקע זה פרץ ביניהם ויכוח קולני. השניים ניצבו זו מול זה במטבח. מזל אחזה בסכין, שלדבריה נטלה ממשטח העבודה בכוונה תמימה להכניסה למקומה במגרת הסכו"ם, אלא שיחיאל - שראה כי היא אוחזת בסכין - דרש ממנה למסור לו את הסכין. משסירבה, אחז בידה וניסה לחלץ מידה את הסכין. היא התנגדה לו והתעקשה להוסיף ולהחזיק בסכין. בעוד הם מושכים את הסכין זה מזו, ננעצה הסכין בצווארו של יחיאל, קילוח דם אדיר פרץ מצווארו, הסכין ניתקה מצווארו ונפלה ארצה, והוא התמוטט.
לנוכח המראה הקשה, פרצה מזל בזעקות לעזרה, ניסתה לעצור את שטף דמו של בעלה בעזרת מגבת, התקשרה בטלפון למשטרה אך לא היתה מסוגלת להסביר מה אירע והיכן. לשמע צעקותיה, נכנס לדירה שכן. בינתיים, כבר הניחה מזל את הסכין בכיור המטבח. השכן נטל מידה את הטלפון ומסר למוקד המשטרה, שכבר היה על הקו, את הכתובת שאליה נקראים השוטרים להגיע ולהזעיק עזרה רפואית. תוך זמן קצר הגיעו למקום ניידת של המשטרה וכן אמבולנס, אך בינתיים כבר נפטר יחיאל מפצעו.
ביהמ"ש: לא נתקשה להתאים עצמנו למסלול שקבע העליון
הרכב השופטים בראשותו של סגן הנשיא, השופט דוד בר-אופיר, והשופטים שרה דותן ושרה ברוש, התייחס לעובדה הנהוגה כי גם לאחר שהערעור מתהפך בערכאה גבוהה, הוא חוזר להידון אצל אותו הרכב שאת החלטתו ביטלו.
"אכן, בשלב הראשון של הדיון סברנו כי נכון יהיה להרשיע את הנאשמת בעבירת רצח, ולהטיל עליה את העונש היחיד שניתן להטילו. אולם לאחר שהערעור התקבל בחלקו, וההרשעה שונתה לעבירת הריגה, לא נתקשה להתאים את עצמנו לנסיבות המשתנות וללכת במסלול שהותווה על-ידי בית המשפט העליון".
לא מדובר במערכת אלימות חד-צדדית
באשר לשיקולים לעונש, קבעו השופטים כי "במערכת היחסים שבין הנאשמת למנוח שרר מתח מתמיד שמצא מפעם לפעם פורקן בביטויים הדדיים של אלימות בעוצמה נמוכה. אין זה המקרה שבו ניצב בעל אלים, בריון ומכה מול אישה כנועה, מוכה וסובלת בשתיקה לאורך שנים. הנאשמת גם היא תרמה חלק מסויים להתדרדרות היחסים במשפחה בהתנהגות רגזנית וכעוסה, ועל-כן לא נוכל לראות בה קורבן שגמר אומר לשים קץ לסבלו שלו דרך הריגת בן הזוג".
"העונש המירבי שניתן להטיל בעבירת הריגה הוא מאסר לתקופה של 20 שנה. אין חולקים על-כך שענישת עבריינים איננה עניין מכני. ולשופטים נתון, לפי שיטתנו, שיקול דעת רחב לעניין העונש הראוי להטילו במקרה המסוים. בגדרו של שיקול דעת זה, על השופטים מוטל לקבוע את העונש ההולם לנאשמים האינדיווידואליים העומדים בפניהם".
השופט דוד בר-אופיר שכתב את ההחלטה העיקרית, הציע לחברותיו השופטות "על הנאשמת עשר שנות מאסר. מתוך תקופה זו תרצה הנאשמת 9 שנות מאסר בפועל בניכוי כל התקופה בה הייתה במעצר ובמאסר בשל עבירה זו. היתרה (שנה אחת) תהיה על-תנאי, והתנאי הוא שלא תעבור עבירה מסוג פשע בתוך 3 שנים מיום שתשוחרר ממאסרה", הצעה שכאמור התקבלה.
ת.פ.ח. 1022/02 מדינת ישראל נ' מזל אוחנה
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה