בג"ץ פסק בהרכב מורחב: נציב שירות המדינה אינו מוסמך לבלום לבדו בקשות שרים לפיטורי בכירים

בית המשפט העליון הנחית מכה קשה (09.09.26) על הייעוץ המשפטי לממשלה בראשו עומדת גלי בהרב-מיארה וקבע כי נציב שירות המדינה אינו מוסמך לדחות לבדו בקשת שר לפיטורי בכירים. פסק הדין המהדהד חשף קרע עמוק בין השופטים באשר לגבולות הסמכות של היועצים המשפטיים.

ההכרעה (דנג"ץ 30682-08-25) התקבלה בהרכב מורחב של חמישה שופטים: הנשיא יצחק עמית, המשנה לנשיא נעם סולברג, והשופטים דפנה ברק-ארז, אלכס שטיין וחאלד כבוב, וחתמה סאגה משפטית וציבורית סוערת.

בחודש ינואר 2028 פנה שר הכלכלה ניר ברקת לנציב ודרש את הפסקת כהונת הממונה על התחרות. המשנה ליועצת המשפטית קבע כי אין תשתית ראייתית, קביעה שהובילה לעתירת ארגון לביא ולפסיקה המעצבת מחדש את יחסי הכוחות בשלטון.

עמדת הנשיא עמית: מסלול מזורז בוועדה ומבחן אובייקטיבי

נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, שכתב את פסק הדין המרכזי, ניתח ביסודיות את ההיררכיה הנורמטיבית של השירות הציבורי. עמית הבהיר כי חוק התחרות הכלכלית והחלטות הממשלה הקנו את סמכות הפיטורים לממשלה, כפוף להמלצת ועדת המינויים בכללותה. הנשיא קבע חד-משמעית כי לנציב אין סמכות מהותית עודפת, והוא אינו רשאי לשמש שומר סף החוסם פניות שרים על דעת עצמו.

בפסק דינו, עמית צלל אל ההיסטוריה החקיקתית וניתח את החלטת ממשלה 345, אשר הגדירה את משרת הממונה כתפקיד רגולטורי. הוא הבהיר כי החלטה 4062 נועדה ספציפית לנתק את נושא המשרה מלחצים פוליטיים. כדי למנוע אפקט מצנן על רגולטורים בכירים הנתונים לאיומי הדחה, יצר הנשיא עמית פתרון דיוני. הוא פסק כי הנציב רשאי להעלות לדיון הצעה לקיום הליך מקדמי ומזורז לדחיית פניות סרק.

הנשיא התייחס באריכות לפרשנות העילה של משבר אמון חריף ומתמשך. הוא שלל מכל וכל את הגישה הסובייקטיבית, שלפיה די בתחושותיו של השר כדי להצדיק הדחה. עמית חזר על העיקרון כי שומרי סף כלכליים נאמנים לציבור הרחב. הוא הזהיר כי אימוץ מבחן סובייקטיבי יהפוך את ראשי המערכות הכלכליות לעושי דברם של פוליטיקאים, ויחסל את עצמאותם המקצועית.

המשנה לנשיא סולברג: מתקפה חריפה נגד הייעוץ המשפטי

המשנה לנשיא נעם סולברג הסכים עם התוצאה המשפטית של עמית, אך ניצל את הבמה כדי למתוח ביקורת חסרת תקדים בחריפותה על התנהלות הייעוץ המשפטי לממשלה. סולברג האשים כי הייעוץ המשפטי שם עצמו כגורם מסנן בלעדי, מנע מהוועדה להתכנס, והציג מצג שווא שגוי באשר לדין הקיים. לדבריו, היועצים המשפטיים ניסחו עבור הנציב חוות דעת שהתבססה על דין רצוי וספקולטיבי, תוך רמיסת החוק הקיים.

בפסק דינו, סולברג הציג תמונה עגומה של פקידות המסרסת את יכולתם של נבחרי ציבור למשול. הוא ציטט מתוך כתבי הפדרליסט כדי להמחיש את הפער התהומי בין שופטים לבין פוליטיקאים שזמנם קצוב. סולברג תיאר כמצב אבסורדי את העובדה ששר נאלץ להמתין חודשים ארוכים רק כדי לקבל תשובה שלילית פקידותית שלא בסמכות.

סולברג השתמש בדימויים ספרותיים נוקבים והשווה את היועצים המשפטיים לשומר הסף האימתני מסיפורו של פרנץ קפקא, החוסם את הגישה אל החוק. הוא קרא ליועצים המשפטיים לגלות ריסון נורמטיבי, והזהיר כי השתלטות פקידותית על מוקדי קבלת ההחלטות יוצרת גירעון דמוקרטי מסוכן השוחק את אמון הציבור.

השופט שטיין: סכנה אנושה לעצמאות השירות הציבורי

השופט אלכס שטיין התייצב לצד עמית וסולברג, וחידד את הכשל הלוגי בטענות המדינה. לדבריו, עצם המנגנון המחייב שר לקבל אישור מוועדה מקצועית חיצונית טרם פיטורי בכיר, מספק כשלעצמו את ההגנה הנדרשת מפני התעמרות פוליטית. על כן, קבע שטיין, אין שום הצדקה חוקית להוסיף שכבות סינון פקידותיות מוקדמות שאינן מעוגנות בשום חוק.

שטיין תמך חד-משמעית במעבר למבחן האובייקטיבי בכל הנוגע למשבר אמון בין דרג מיניסטריאלי לדרג מקצועי. הוא פסק נחרצות כי קבלת הגישה הסובייקטיבית הטהורה תוביל לפגיעה קשה ובלתי הפיכה בעצמאות השירות הציבורי. בסיום דבריו, שטיין בחר להביע תמיכה מלאה ופומבית בהערות הביקורת הקשות שהטיח סולברג בייעוץ המשפטי לממשלה.

השופטת ברק-ארז: הגנה על משרתי הציבור וגיבוי ליועצת

השופטת דפנה ברק-ארז תמכה בהחלטה לאסור על הנציב לבלום פניות על דעת עצמו, אך בחרה למקד את הזרקור בנזק האישי העצום הנגרם לפקידים בכירים הנגררים להליכי הדחה. היא ציינה כי עצם פתיחתו של הליך פיטורים גובה מנושא המשרה מחיר אישי, משפטי ותדמיתי כבד.

בשל פגיעה זו, ברק-ארז ראתה במסלול המזורז בוועדה מנגנון הגנה חיוני ואפקטיבי. בניגוד מוחלט לסולברג ולשטיין, ברק-ארז יצאה להגנת היועצת המשפטית לממשלה וצוותה. היא קבעה כי שיקולי המדיניות שהנחו את הייעוץ המשפטי היו תקפים, ראויים ונועדו להגן על שלטון החוק, גם אם התוצאה המשפטית הסופית של בית המשפט קבעה אחרת.

השופט כבוב: איסור כינוס במקרה של מניעים זרים

השופט חאלד כבוב, שנותר בדעת מיעוט בסיבוב הקודם, דייק את עמדתו והציג גבולות גזרה מחמירים יותר להתנהלות הדרג הפוליטי. כבוב הסכים כי ככלל, הנציב חייב לכנס את הוועדה ואינו רשאי להתערב בשיקול הדעת המהותי של ההליך. עם זאת, הוא יצר חריג קשיח למקרי קצה שבהם מתגלה חוסר סמכות זועק.

כבוב פסק כי כאשר מונחות בפני הנציב אינדיקציות ממשיות לכך שהשר פועל ממניעים זרים, הוא מנוע לחלוטין מלהתניע את ההליך. הוא התבסס על תלונותיה של הממונה כהן, לפיהן השר הציב בפניה אולטימטום מאיים ודרש את התפטרותה מסיבות אכיפה זרות, טענות שהשר בחר שלא לסתור.

כבוב הבהיר כי התעלמות של היועץ המשפטי ושל הנציב מתמרורי אזהרה אלו, כמוה כמתן יד להרס השירות הציבורי ולרמיסת עקרונות המינהל התקין.