אוסטרליה: שלושה מתוך ארבעה בני נוער תכננו לעקוף את איסור הרשתות

שלושה מכל ארבעה בני נוער באוסטרליה שכבר השתמשו ברשתות חברתיות התכוונו להמשיך להשתמש בהן גם לאחר כניסת האיסור על חשבונות לבני פחות מ-16. כך עולה ממחקר חדש שפורסם ב-28.8.26 ב-JAMA Network Open ובחן את עמדותיהם של 365 בני 10-15 בששת השבועות שקדמו לכניסת ההגבלה לתוקף.

מתוך כלל המשתתפים, 257 - 70% - כבר השתמשו ברשתות חברתיות, וכמחצית החזיקו חשבון משלהם. גיל תחילת השימוש הממוצע היה 11. מבין המשתמשים ברשתות, רק 60 - כ-25% - אמרו כי בכוונתם להפסיק להשתמש בהן לחלוטין לאחר כניסת החוק. 84 תכננו להמשיך לצרוך תכנים ללא חשבון, 86 - 35% - אמרו שינסו למצוא דרך לעקוף את ההגבלה ולהמשיך להחזיק חשבון, ו-15 עמדו להגיע לגיל 16.

סגירת החשבון אינה בהכרח סוף השימוש

החוק האוסטרלי, שנכנס לתוקף ב-10.12.25, מחייב את הפלטפורמות לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מבני פחות מ-16 להחזיק חשבון. המחקר ביקש לבחון כמה מהנחות היסוד שמאחורי המדיניות הזאת - ובהן ההנחה שאם לבני הנוער לא יהיה חשבון, הם גם ייחשפו פחות לרשתות החברתיות.

הממצאים מצביעים על קושי מרכזי: רבים מבני הנוער לא תכננו להפסיק את השימוש אלא רק לשנות את צורתו. חלקם התכוונו לגלוש ללא חשבון ואחרים תכננו לעקוף את ההגבלות. החוקרים עצמם כתבו כי לנוכח הכוונה הנרחבת להמשיך להשתמש ברשתות, עדיין לא ברור אם איסור על החזקת חשבון הוא הדרך היעילה ביותר לדחות את גיל החשיפה.

התחלה מוקדמת יותר לוותה ביותר תסמינים

המחקר בחן גם את הקשר בין הרגלי השימוש לבין תסמיני חרדה ודיכאון. בני נוער שכבר השתמשו ברשתות החברתיות הציגו בממוצע יותר תסמינים בשני המדדים, וגיל צעיר יותר בעת תחילת השימוש היה קשור אף הוא לרמות גבוהות יותר של חרדה ודיכאון.

החזקת חשבון הייתה קשורה באופן מובהק ליותר תסמיני חרדה. בדיכאון נמצא כיוון דומה, אך התוצאה לא עמדה ברף המובהקות המחמיר שקבעו החוקרים. גם כאשר נמצאו קשרים מובהקים, הם הסבירו רק חלק קטן מהשונות בתסמינים - למשל גיל תחילת השימוש הסביר כ-5.1% מהשונות בחרדה וכ-3.2% מהשונות בדיכאון.

לעומת זאת, רמת החרדה או הדיכאון לא ניבאה אם בני הנוער תכננו לציית לחוק. כלומר, משתתפים עם יותר תסמינים נפשיים לא היו מועדים יותר או פחות מאחרים להצהיר כי יפסיקו להשתמש ברשתות או ינסו לעקוף את האיסור.

עדיין מדובר בכוונה ולא בהתנהגות

למחקר יש כמה מגבלות משמעותיות. בראש ובראשונה, הוא אינו בודק מה בני הנוער עשו לאחר כניסת האיסור אלא מה אמרו מראש שיעשו. כוונות אינן בהכרח מנבאות התנהגות בפועל, והחוקרים מציינים כי היחס לחוקים חדשים עשוי להשתנות לאחר שהם נעשים חלק מהנורמה החברתית.

המדגם היה גם קטן יחסית ומורכב בעיקר ממשפחות עירוניות ומבוססות יותר, ולכן אין ודאות שהוא מייצג את כלל בני הנוער באוסטרליה. נוסף על כך, הנתונים על חרדה ודיכאון הם תצפיתיים ונאספו באותה נקודת זמן. לכן אי-אפשר להסיק שהשימוש ברשתות החברתיות, או התחלה בגיל צעיר, הם שגרמו לתסמינים. ייתכן גם שבני נוער עם קושי נפשי מתחילים להשתמש ברשתות מוקדם יותר או שגורמים אחרים משפיעים על שני הדברים.

הנתונים הם נקודת הבסיס של מחקר אורך שנועד להמשיך ולעקוב אחר אותם בני נוער לאחר יישום ההגבלה. השלב הבא יהיה לכן החשוב יותר מבחינת מדיניות: לבדוק אם אלה שתכננו לעקוף את החוק אכן עשו זאת, אם גיל החשיפה השתנה ואם חל שינוי כלשהו במדדי בריאות הנפש.

גילוי נאות ומימון ציבורי

המחקר בוצע בידי חוקרים מאוניברסיטת ניו סאות' ויילס וממכון Black Dog. איסוף הנתונים מומן בידי מועצת המחקר האוסטרלית, ועבודתה של אחת החוקרות נתמכה גם במענק של המועצה הלאומית למחקר רפואי ובריאות. הגופים המממנים לא היו מעורבים בתכנון המחקר, בניתוח הנתונים או בהחלטה לפרסמו.

אחת החוקרות, אליזה ורנר-סיידלר, דיווחה כי היא חברה בקבוצת ייעוץ אקדמית של נציבות הבטיחות המקוונת האוסטרלית, המספקת הנחיה מדעית להערכת חוק גיל המינימום. לא דווחו ניגודי עניינים נוספים.