מ"שפנפנת" פלייבוי לסמל עולמי: גלוריה סטיינם מתה בגיל 92

גלוריה סטיינם, העיתונאית והפעילה שהייתה במשך יותר מחצי מאה אחד הפרצופים המזוהים ביותר עם התנועה הפמיניסטית בארצות הברית, מתה בגיל 92. היא הלכה לעולמה בשלווה בביתה בניו-יורק, כשהיא מוקפת באנשים הקרובים אליה, כך נמסר בחשבון הרשמי שלה.

אבל קשה לספר את סיפורה של סטיינם כרשימת תפקידים ופרסים. עוד לפני שהפכה לאישה שנשיאים אירחו בבית הלבן ושדורות של פעילות ציטטו את דבריה, היא הייתה צעירה שנדדה בקרוואן עם אביה סוחר העתיקות, טיפלה אם שסבלה ממחלת נפש, עברה הפלה חשאית בלונדון, נסעה להודו, הייתה קשורה למיזם שמומן בידי ה-CIA - ובעיקר נכנסה למועדון פלייבוי כשהיא מחופשת ל"שפנפנה" כדי לגלות לקוראים מה באמת מסתתר מאחורי הזוהר.

11 ימים עם אוזני שפנפנה

אחד הסיפורים שהפכו את סטיינם לשם מוכר התרחש ב-1963, שנים לפני שהפכה למנהיגה פמיניסטית. מגזין "Show" שלח אותה לעבוד בחשאי במועדון פלייבוי בניו-יורק. היא אימצה זהות בדויה, "מארי אוקס", הפחיתה כמה שנים מגילה בקורות החיים והתייצבה למבחני הקבלה של המלצריות המפורסמות של יו הפנר.

במשך 11 ימים לבשה את מדי ה"שפנפנה", כולל האוזניים, הזנב והנעליים הגבוהות, וסחבה מגשים במשך שעות. היא תיעדה את מבחני המראה, את הבדיקות הגופניות, את השכר הנמוך ביחס להבטחות ואת ההטרדות מצד לקוחות. אפילו החזה של המלצריות, כך גילתה, לא הושאר ליד המקרה: רבות נדרשו למלא את המחוך בחומרים שונים כדי להתאים למראה שהמועדון דרש.

הכתבה הפכה ללהיט והביאה לה פרסום מיידי, אבל סטיינם עצמה חששה בתחילה שעשתה טעות מקצועית. עורכים החלו לראות בה בעיקר את "השפנפנה של פלייבוי", והיא התקשתה לקבל משימות עיתונאיות רציניות. רק שנים מאוחר יותר השלימה עם הפרשה והבחינה באירוניה: כתבת התחקיר שלה שרדה הרבה אחרי שמועדוני פלייבוי עצמם נעלמו.

לפני הפמיניזם - הכסף הגיע מה-CIA

גם פרק מוקדם אחר בחייה נראה כיום מפתיע במיוחד. לאחר שחזרה משהות של כשנתיים בהודו, הייתה סטיינם מעורבת בארגון שנועד לשלוח צעירים אמריקנים לפסטיבלי נוער בינלאומיים בתקופת המלחמה הקרה ולהציג בהם עמדה אמריקנית ליברלית אך אנטי-קומוניסטית.

ב-1967 נחשף כי הארגון קיבל חלק ניכר ממימונו מה-CIA. סטיינם עצמה אישרה את הקשר וטענה כי בשעתו התקשתה למצוא מקורות מימון פרטיים למיזם וכי הכסף אפשר לשלוח צעירים אמריקנים להתמודד רעיונית מול התעמולה הקומוניסטית. הפרשה שבה לרדוף אותה בשנים שבהן כבר הייתה אחת ממנהיגות השמאל האמריקני.

זה היה אחד הניגודים שאפיינו את חייה: מי שתהפוך לאחד מסמלי המחאה נגד הממסד האמריקני עבדה בצעירותה במסגרת שהמודיעין האמריקני סייע לממן.

הרופא שביקש ממנה "לעשות מה שתרצי בחייך"

אחד האירועים שעיצבו את מאבקה למען זכותן של נשים לבצע הפלה התרחש הרבה לפני שהנושא הפך למרכזי בקריירה שלה.

ב-1957 הייתה סטיינם בת 22, מאורסת אך נחושה שלא להינשא. בלונדון, בדרכה להודו, היא נכנסה להריון וביקשה לעבור הפלה - בתקופה שבה הדבר היה אסור כמעט לחלוטין בבריטניה. רופא בשם ג'ון שארפ סייע לה להגיע להליך, אך ביקש ממנה שתי הבטחות: שלא תגלה את שמו וש"תעשי בחייך את מה שאת רוצה לעשות".

כמעט שישה עשורים מאוחר יותר הקדישה לו סטיינם את ספר זיכרונותיה "My Life on the Road". היא כתבה כי מאחר שמת, היא מרשה לעצמה סוף-סוף לחשוף את שמו והוסיפה כי עשתה כמיטב יכולתה לקיים את ההבטחה השנייה.

במשך שנים היא עצמה כמעט שלא דיברה על ההפלה. לדבריה, רק לאחר שנכחה בכינוס שבו נשים סיפרו בפומבי על הפלות בלתי חוקיות שעברו הבינה עד כמה החוויה הפרטית שלה הייתה חלק מסיפור רחב הרבה יותר.

צילום: [צילום: כריסטופר סמית'/AP]

ילדות בלי בית של ממש

החיים הנודדים לא התחילו אצלה כאידאולוגיה. אביה, ליאו סטיינם, היה סוחר עתיקות נודד, והמשפחה נסעה במשך תקופות ארוכות בקרוואן. סטיינם סיפרה כי בילדותה כמעט שלא הכירה חיים מסודרים של בית ספר קבוע.

כשהייתה בת עשר נפרדו הוריה והיא נשארה עם אמה רות, שסבלה ממשברים נפשיים קשים. סטיינם הצעירה הפכה למעשה למטפלת העיקרית שלה. לדבריה, הספריות היו מקום המפלט שלה, ובתקופה מסוימת קראה ספר ביום.

הקשר היהודי של המשפחה הגיע מצד האב. סבתה, פאולין פרלמוטר סטיינם, הייתה פעילה למען זכות הבחירה לנשים ואחת הנשים הראשונות שהגיעו לתפקיד ציבורי בתחום החינוך בטולדו. סטיינם סיפרה לימים כי דווקא אמה הלא-יהודייה היא שנטעה בה יחס חיובי למורשת היהודית של אביה.

המגזין שהפך את הפמיניזם למוצר מדף

בשנות ה-60 וה-70 הפכה סטיינם בהדרגה מעיתונאית לפעילה. היא הייתה בין מקימות המגזין "Ms.", שהושק בראשית שנות ה-70 והיה לניסיון פורץ דרך ליצור כתב עת ארצי שנכתב מנקודת מבט נשית ופמיניסטית.

מכאן הפכה סטיינם לדמות ציבורית מן השורה הראשונה. היא נאמה, גייסה כספים, הקימה ארגונים והשתתפה במאבקים על שוויון בשכר, ייצוג פוליטי, זכויות רבייה וחקיקה נגד אפליה. עבור תומכיה הייתה למי שהצליחה להפוך טענות שנחשבו רדיקליות לשיח אמריקני מרכזי; עבור מבקריה הייתה לסמל של פמיניזם לוחמני ושל שינוי חברתי שחתר תחת המשפחה המסורתית.

גם הופעתה הייתה לחלק מהסיפור. במשך שנים התלוננה על כך שעיתונאים עוסקים בשערה, במשקפיה ובמראה החיצוני שלה לא פחות מאשר בדעותיה. באופן פרדוקסלי, דווקא מי שנלחמה נגד צמצום נשים למראן הפכה בעצמה לאחד האייקונים החזותיים הבולטים של הפמיניזם.

התחתנה בגיל 66 - והפכה לאמו החורגת של באטמן

גם בחייה האישיים סיפקה סטיינם הפתעה. אחרי עשרות שנים שבהן נחשבה למבקרת חריפה של מוסד הנישואים המסורתי, היא התחתנה לראשונה בגיל 66.

החתן היה דייוויד בייל, פעיל סביבתי יליד דרום אפריקה ואביו של השחקן כריסטיאן בייל, שלימים גילם את באטמן. הטקס נערך בשנת 2000 בביתה של וילמה מנקילר, לשעבר המנהיגה הראשית של אומת הצ'רוקי. סטיינם הגיעה בג'ינס, והנוסח הותאם כך שלא יכלול מונחים מסורתיים של כפיפות בין בעל לאישה.

לימים הסבירה שהיא ובייל כנראה לא היו נישאים אלמלא נזקק להסדרת מעמדו בארצות הברית. הנישואים נמשכו שלוש שנים בלבד. בייל חלה בלימפומה במוח ומת ב-2003, בגיל 62. סטיינם סיפרה לאחר מכן שהתקופה הקצרה איתו לימדה אותה לחיות בהווה - דבר שהיה קשה במיוחד לאישה שבילתה את רוב חייה בתכנון המאבק הבא.

מהשוליים לבית הלבן

עד סוף חייה כבר לא הייתה סטיינם מורדת מבחוץ בלבד. ב-2013 העניק לה הנשיא ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה בארצות הברית, כהוקרה על פעילותה למען זכויות נשים ושוויון.

היא המשיכה לכתוב, להרצות ולהתערב בפוליטיקה גם בגיל מתקדם. סיפור חייה אף עובד לטלוויזיה ולקולנוע, ודמותה הוצגה בין השאר בסדרה "Mrs. America", שתיארה את הקרב הפוליטי הגדול סביב התיקון החוקתי לשוויון זכויות לנשים.

סטיינם לא המציאה את הפמיניזם, וגם לא ייצגה את כל הזרמים שבו. אבל במשך עשרות שנים היא ידעה לעשות דבר שאולי היה חשוב לא פחות: להפוך רעיונות מופשטים לסיפורים שאנשים זכרו. לפעמים זה היה סיפור על חקיקה, לפעמים על הפלה אסורה - ולפעמים על עיתונאית צעירה שנכנסה למועדון עם אוזני שפנפנה ויצאה ממנו עם כתבה ששינתה את חייה.