מחקר: סוכרת אצל רזים ממוצא אפריקני מתנהגת אחרת

סוכרת מסוג 2 אצל אנשים רזים ממוצא אפריקני עשויה להיות שונה מבחינה מטבולית וקלינית מזו המוכרת אצל חולים עם עודף משקל והשמנה. מחקר חדש שפורסם ב-23.8.26 בכתב העת Diabetologia מצא כי בקרב חולים רזים נרשמו רמות אינסולין נמוכות יותר ותפקוד חלש יותר של תאי הבטא בלבלב, לצד דפוס שונה של סיבוכים.

החוקרים ניתחו נתונים של 3,331 מבוגרים עם סוכרת מסוג 2 מגאנה, ניגריה וקניה וכן מהגרים מגאנה החיים באירופה. הם השוו בין חולים עם BMI נמוך מ-25 לבין חולים עם עודף משקל או השמנה. לפי המאמר, כמעט 40% מהמבוגרים האפריקנים עם סוכרת מסוג 2 הם רזים יחסית - שיעור גבוה בהרבה מזה המקובל ברוב המדינות העשירות.

יותר רטינופתיה ויותר שבץ

בניתוח המאוחד נמצא כי אצל החולים הרזים שכיחות הרטינופתיה הסוכרתית הייתה גבוהה ב-36% לעומת החולים עם עודף משקל או השמנה. גם שכיחות השבץ הייתה גבוהה ב-41%.

לעומת זאת, יתר לחץ דם היה שכיח פחות ב-23% בקרב החולים הרזים, והסיכון המחושב לעשר שנים למחלות לב וכלי דם היה נמוך ב-15%. בשכיחות מחלת כליות כרונית לא נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות.

גם פגיעה בראייה הייתה שכיחה יותר בקרב החולים הרזים. החוקרים מציינים כי דפוס זה שונה מן התמונה המטבולית הקלאסית המזוהה עם סוכרת הקשורה להשמנה.

פחות תנגודת לאינסולין - פחות הפרשת אינסולין

הבדלים משמעותיים הופיעו גם במדדים המטבוליים. בקרב החולים הרזים נמצאו רמות אינסולין נמוכות יותר, מדדי תנגודת לאינסולין נמוכים יותר ותפקוד חלש יותר של תאי הבטא בלבלב.

במחקר AADM, למשל, רמת האינסולין החציונית בקרב מי שלא קיבלו אינסולין הייתה 57 פיקומול לליטר אצל החולים הרזים לעומת 74 בקרב בעלי עודף משקל והשמנה. מדד HOMA-B, המשמש להערכת תפקוד תאי הבטא, היה 42 לעומת 60. במחקר RODAM הפערים היו גדולים אף יותר - 28 לעומת 49 ברמת האינסולין ו-22 לעומת 43 ב-HOMA-B.

החוקרים מפרשים את התמונה כחיזוק להשערה שלפיה אצל חלק מהחולים האפריקנים הרזים הבעיה המרכזית היא יכולת מופחתת להפריש אינסולין, ולא בעיקר תנגודת לאינסולין.

עם זאת, המחקר אינו מוכיח שמחסור בהפרשת אינסולין הוא הגורם לסיבוכים שנמצאו.

ייתכן שהטיפול האחיד אינו מתאים לכולם

המשמעות האפשרית של הממצא היא טיפולית. כיום חולים רזים וחולים עם עודף משקל מקבלים במקרים רבים טיפול דומה המבוסס על הנחיות כלליות לסוכרת מסוג 2.

חוקרי Amsterdam UMC טוענים כי אם אצל החולה הרזה קיימת בעיה דומיננטית של הפרשת אינסולין ולא של תנגודת אליו, ייתכן שהגישה הטיפולית המקובלת אינה תמיד מיטבית. הם קוראים לערוך ניסויים קליניים ממוקדים שיבחנו אילו טיפולים מתאימים במיוחד לתת-הקבוצה הזאת.

הודעת Amsterdam UMC ניסחה את המסקנה באופן חד יותר וטענה כי חלק מהחולים עלולים לקבל טיפול שאינו מותאם למנגנון הדומיננטי אצלם. המאמר המדעי עצמו זהיר יותר ומציג את התוצאות כבסיס למחקר נוסף, ולא כהצדקה לשינוי מיידי של טיפול.

אחוז השומן הסביר חלק גדול מההבדלים

אחד הממצאים המסקרנים נגע לאחוז השומן בגוף. בניתוחי תיווך סטטיסטיים נמצא כי אחוז השומן הסביר חלק ניכר מהפערים בין הקבוצות - ובחלק מהתוצאות עד 92%.

הנתון אינו אומר שאחוז השומן "גרם" להבדלים. הוא כן מחזק את הטענה ש-BMI לבדו הוא מדד גס יחסית, שאינו מצליח לתאר במלואו את ההרכב המטבולי של הגוף.

שני אנשים עם BMI דומה עשויים להיות שונים מאוד בכמות השומן, בפיזורו, במסת השריר ובתפקוד המטבולי. הדבר עשוי להיות משמעותי במיוחד כאשר משווים בין אוכלוסיות ממוצאים שונים.

שבץ גבוה יותר - אבל לא ברור מדוע

הפער בשכיחות השבץ הוא אחד הממצאים הבולטים אך גם המורכבים ביותר.

החוקרים מציינים כי באפריקה קיימת שכיחות משמעותית של שבץ דימומי ושל מחלת כלי דם קטנים, אך במחקר הנוכחי לא בוצעה חלוקה מפורטת לסוגי השבץ. לכן אי-אפשר לדעת אם העלייה שנמצאה אצל החולים הרזים קשורה דווקא לפגיעה מיקרו-וסקולרית, לרמות הגלוקוז או לגורמים אחרים.

גם המרווח הסטטיסטי סביב התוצאה היה רחב יחסית. יחס השכיחויות המאוחד לשבץ היה 1.41, אך רווח בר-הסמך היה 1.01-1.99 - כלומר התוצאה מובהקת, אך נמצאת קרוב יחסית לסף המובהקות.

למחקר יש עניין ישראלי מובהק בשל קיומה של אוכלוסייה גדולה ממוצא אפריקני, ובמיוחד יוצאי אתיופיה.

עם זאת, אין להסיק ישירות מן המחקר על יוצאי אתיופיה בישראל. הנבדקים הגיעו מגאנה, ניגריה וקניה או היו מהגרים מגאנה באירופה, והבדלים גנטיים, תזונתיים, סביבתיים וחברתיים עשויים להיות משמעותיים.

המחקר כן מחזק שאלה רלוונטית לרפואה בישראל: האם סוכרת מסוג 2 צריכה להמשיך להיתפס כמחלה אחידה, או שיש צורך לזהות תתי-סוגים לפי מנגנון מטבולי, הרכב גוף ומוצא.

המשמעות רחבה אף יותר. משקל תקין אינו מבטיח שסוכרת תהיה קלה יותר, וגם אינו שולל סיכון משמעותי לסיבוכים.

מחקר חתך - לא הוכחת סיבה

למחקר יש כמה מגבלות חשובות. מדובר בניתוח תצפיתי המבוסס על נתוני חתך של שתי עוקבות, ולכן אין אפשרות לקבוע מה קדם למה.

אי אפשר להסיק כי הפרשה נמוכה של אינסולין גרמה לרטינופתיה או לשבץ, או שמשקל תקין עצמו אחראי לדפוס הסיבוכים.

בחלק מהנתונים על שבץ הסתמכו החוקרים על דיווחים רפואיים של המשתתפים, ובחלק ממדדי הראייה היה מידע חסר. גם הטיפול התרופתי לא היה אחיד בין הקבוצות, מה שעלול להשפיע על חלק מן ההבדלים.

לכן החוקרים מדגישים את הצורך במחקרי אורך ובניסויים טיפוליים לפני שניתן יהיה לשנות הנחיות קליניות.