צילום מסך הפך לאחת מפעולות הזיכרון הנפוצות ביותר בטלפון: רואים כתובת, מתכון, הודעה, שקופית או פוסט שרוצים לזכור - ומצלמים. אלא שמחקר חדש מאוניברסיטת בינגהמטון מצא שהפעולה שנועדה לעזור לנו לזכור עלולה לעשות בדיוק את ההפך בזמן שבו המידע מוצג.
המחקר, שפורסם (3.8.26) ב-Memory & Cognition, כלל שבעה ניסויים שנרשמו מראש ובהם 892 משתתפים צעירים. בניסויים הוצגו למשתתפים בין היתר יצירות אמנות, ובחלק מהמקרים הם התבקשו לצפות בהן בלבד ובאחרים לצלם אותן בצילום מסך. בכל שבעת הניסויים נמצא אותו דפוס בסיסי: הזיכרון לתמונות שצולמו היה גרוע יותר.
68.4% לעומת 75.1%
באחד הניסויים שיעור הזיהוי הנכון של תמונות שצולמו עמד על 68.4%, לעומת 75.1% לתמונות שנצפו בלבד. התופעה מוכרת ממחקרים קודמים על צילום רגיל ונקראת "אפקט הפגיעה בזיכרון בעקבות צילום", אבל המחקר החדש ביקש לבדוק אם לצילום מסך יש בכל זאת תמורה קוגניטיבית אחרת.
החוקרים בחנו כמה אפשרויות: אולי כשאנחנו יודעים שהמידע נשמר בטלפון, המוח מפנה משאבים כדי לזכור דברים אחרים; אולי משתפר הזיכרון לשאלה אם פריט מסוים צולם או רק נצפה; ואולי אפשר לבצע טוב יותר מטלה שכלית אחרת לאחר צילום המסך. התשובה כמעט בכל המדדים הייתה שלילית.
ה"מיקור החיצוני" לא נתן תמורה ברורה
אחת ההשערות המקובלות היא "מיקור חוץ קוגניטיבי": במקום לזכור בעצמנו, אנחנו סומכים על הטלפון שישמור בשבילנו. אילו זה היה המנגנון המרכזי, ניתן היה לצפות שהמשאבים שמתפנים ישפרו ביצועים במקומות אחרים.
אבל החוקרים לא מצאו שיפור עקבי בזיכרון למידע שהוצג לאחר מכן, בזיכרון למקור המידע או בביצוע מטלה חשבונית. נמצא יתרון מתון מאוד בזכירת קבוצה נוספת של תמונות רק בתנאים ניסויים מסוימים וכאשר שיטת הניקוד הייתה מקלה במיוחד. בסיכום הכולל, המחיר בזיכרון היה ברור יותר מן התועלת.
למה צילום המסך מפריע לזיכרון
המחקר אינו קובע מנגנון יחיד, אבל אחד ההסברים האפשריים הוא שהפעולה עצמה מנתקת לרגע את הקשב מן התוכן. במקום להמשיך לעבד את מה שרואים, המשתמש עובר למהלך טכני של צילום ושמירה.
גם הידיעה שהמידע נשמר אינה מסבירה לבדה את התופעה. החוקרים מציינים שמחקרים קודמים מצאו פגיעה בזיכרון גם במקרים שבהם המשתתפים ידעו שהתמונה שצילמו תימחק מיד, ולכן עצם פעולת הצילום כנראה משחקת תפקיד.
צילום מסך עדיין יכול לעזור - אם חוזרים אליו
המחקר אינו אומר שצילום מסך חסר ערך. אם חוזרים לאחר מכן לתמונה ומשתמשים בה כתזכורת, היא יכולה כמובן לשמש מאגר מידע חיצוני יעיל. הבעיה היא בהרגל לצלם עשרות או מאות פריטים מתוך מחשבה ש"יהיה אחר כך", ואז לעולם לא לפתוח אותם שוב.
במצב כזה המשתמש עלול להפסיד פעמיים: גם לעבד את המידע פחות טוב בזמן אמת וגם לא ליהנות מאוחר יותר מהעותק ששמר.
הממצא רלוונטי כמעט לכל תלמיד, סטודנט או עובד שמצלם שקופיות, מסמכים, הודעות וכתבות כדי "לזכור אחר כך". הוא גם עשוי להסביר למה תיקיית צילומי המסך בטלפון יכולה להיות מלאה במידע שבזמן הצילום נדמה היה חשוב - אבל לאחר כמה ימים קשה אפילו לזכור למה נשמר.
החוקרים מציינים שכתיבה עצמית עשויה להיות שונה, משום שהיא מחייבת לבחור, לעבד ולארגן את המידע במקום רק ללכוד אותו בלחיצה אחת. עם זאת, המחקר הנוכחי לא נועד להשוות באופן מלא בין צילום מסך לבין סיכום בכתב.
הניסוי לא היה החיים עצמם
ההסתייגות המרכזית היא שהמשתתפים היו צעירים, בעיקר סטודנטים, והניסויים נערכו בתנאים מבוקרים. רובם עסקו בזכירת יצירות אמנות ולא במידע שימושי כמו כתובות, כרטיסי טיסה, מסמכים או חומר למבחן. לכן עדיין לא ברור אם גודל ההשפעה זהה בכל שימוש יומיומי.
גם אין להסיק שצריך להפסיק לצלם מסך. הממצא המדויק יותר הוא שצילום המסך עצמו אינו תחליף ללמידה או לעיבוד של המידע, ואם המטרה היא לזכור בלי לחזור לתמונה בהמשך - הוא עלול אפילו לעבוד נגדנו.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה