החמרה בפוסט-טראומה בשנתיים הראשונות ניבאה מי ימשיך לסבול כעבור 15 שנה

בדיקה נפשית אחת זמן קצר אחרי אסון גדול עלולה להחמיץ חלק מהאנשים שיסבלו שנים רבות לאחר מכן. מחקר עוקבה שפורסם (14.8.26) ב-JAMA Network Open מצא כי לא רק עוצמת התסמינים הראשונית חשובה, אלא בעיקר השאלה לאיזה כיוון הם מתפתחים במהלך השנתיים הראשונות. מי שהתסמינים אצלם נותרו גבוהים ואף החריפו היו בעלי סיכויים גבוהים פי 5.31 לסבול מתגובות פוסט-טראומטיות בעלות משמעות קלינית גם כעבור 15 שנה.

החוקרים מאוניברסיטת טוהוקו עקבו אחר 1,291 תושבי שיצ'יגהמה שביתם הוכרז כהרוס בעקבות רעידת האדמה והצונאמי הגדולים במזרח יפן ב-2011. המשתתפים מילאו לאורך השנים את שאלון IES-R, המודד תסמיני דחק פוסט-טראומטי. בתום המעקב, ב-2025, ‏190 מהם - 14.7% - עדיין הציגו תסמינים ברמה שנחשבת משמעותית מבחינה קלינית.

חמישה מסלולים שונים אחרי אותו אסון

החוקרים זיהו חמישה דפוסים ארוכי טווח. 38.8% מהמשתתפים נותרו עמידים יחסית לאורך השנים, 18.6% הציגו תסמינים שנותרו מתחת לסף הקליני, 21.2% סבלו מתסמינים בינוניים מתמשכים, 17.4% השתייכו למסלול של התאוששות ו-4% נשארו עם תסמינים קשים ומתמשכים. כלומר, אנשים שעברו אירוע טראומטי דומה יכולים לנוע במסלולים שונים מאוד במשך שנים.

החלק החשוב ביותר מבחינת חיזוי הופיע בתחילת הדרך. מתוך 175 אנשים שהחלו עם תסמינים גבוהים ואלה המשיכו להחמיר, 72 - 41.1% - עדיין היו מעל הסף הקליני כעבור 15 שנה. בקרב 110 אנשים שהחלו עם תסמינים גבוהים אך השתפרו, השיעור היה 26.4%. לעומת זאת, אצל מי שלא הציגו דפוס מוקדם מתמשך או מחמיר, רק 8.8% סבלו מתסמינים משמעותיים בתום המעקב.

המגמה ניבאה טוב יותר מהבדיקה הראשונה

החוקרים בדקו גם עד כמה המידע הזה משפר חיזוי סטטיסטי. מודל שכלל את דפוס השינוי המוקדם בתסמינים הגיע לשטח מתחת לעקומה של 0.756 - מדד ליכולת להבחין בין מי שיסבלו מתסמינים מתמשכים לבין מי שלא. מודל שהתבסס רק על חומרת התסמינים בבדיקה הראשונה הגיע ל-0.608 בלבד. אפילו בדיקה חד-פעמית מאוחרת יותר הייתה פחות טובה, עם 0.726.

המשמעות פשוטה: אדם יכול להיראות במצב נסבל יחסית סמוך לאירוע, אך להתחיל להידרדר חודשים לאחר מכן. מן הצד השני, אדם שסובל מאוד בתחילה אינו בהכרח בדרכו לפוסט-טראומה כרונית - חלק מהאנשים משתפרים משמעותית. לכן רצף המדידות עשוי לספק מידע חשוב יותר מ"צילום" חד-פעמי של המצב הנפשי.

גם השינה והבידוד החברתי בלטו

הפרעות שינה בשלב המוקדם היו קשורות לסיכויים גבוהים פי 3.24 לתסמינים משמעותיים כעבור 15 שנה. בידוד חברתי לווה אף הוא בסיכון מוגבר, עם יחס סיכויים של 1.46. גם גיל 70 ומעלה בלט כגורם הקשור להתמדה ארוכת טווח של התסמינים.

החוקרים אינם אומרים שהפרעת שינה היא שגורמת לפוסט-טראומה להימשך, אבל מציינים כי בניגוד לחלק מגורמי הסיכון האחרים היא יעד אפשרי לזיהוי ולהתערבות מוקדמת. הדבר מחזק את הרעיון שמעקב נפשי לאחר אסון צריך לכלול לא רק שאלות על פחד וזיכרונות חודרניים, אלא גם על שינה, קשרים חברתיים ותפקוד בחיי היום-יום.

למחקר יש משמעות ברורה למציאות הישראלית שלאחר חשיפה ממושכת למלחמה, פינוי, אובדן ואירועים טראומטיים חוזרים. המסר החשוב אינו שכל מי שמצבו מחמיר בחודשים שלאחר טראומה יסבול ממנה במשך שנים, אלא שמעקב חוזר עשוי לזהות אנשים בסיכון טוב יותר ממיון שנעשה רק סמוך לאירוע.

מבחינת מערכת הבריאות והרווחה, המשמעות האפשרית היא שלא די לבדוק מפונים, נפגעי לחימה או משפחות שכולות פעם אחת בשבועות הראשונים. המחקר תומך בגישה שבה חוזרים ומעריכים את מצבם גם חודשים ואף שנה ושנתיים לאחר האירוע, במיוחד אם מופיעות החמרה, הפרעות שינה או נסיגה חברתית. זו מסקנה יישומית אפשרית מן הנתונים, לא המלצה קלינית שנבדקה בישראל.

לא אבחון של PTSD ולא הוכחת סיבתיות

יש כמה מגבלות חשובות. ראשית, החוקרים מדדו תגובות פוסט-טראומטיות בשאלוני דיווח עצמי, ולא ביצעו ראיון פסיכיאטרי מלא בכל נקודת זמן. לכן אין לכתוב ש-14.7% מהמשתתפים "אובחנו ב-PTSD" אחרי 15 שנה. מדובר בתסמינים שחצו סף בעל משמעות קלינית.

שנית, מתוך 2,560 המשתתפים הראשוניים נכללו בניתוח ארוך הטווח 1,291 בלבד, ושיעור ההישארות במעקב לאחר 15 שנה היה 50.4%. החוקרים ביצעו ניתוחים סטטיסטיים כדי להתמודד עם הנשירה, אך היא עדיין עלולה להטות את התוצאות. הם גם לא אספו באופן שיטתי מידע על טיפולים נפשיים שקיבלו המשתתפים לאורך השנים, ולא מדדו במלואם אירועים מאוחרים כמו מגפת הקורונה.

לבסוף, כל המשתתפים הגיעו מיישוב יפני אחד ועברו אסון טבע מסוים, ולכן אי-אפשר להניח שיחס הסיכויים של 5.31 יחזור בדיוק אצל נפגעי מלחמה בישראל. החידוש המשמעותי יותר הוא העיקרון: מה שקורה לתסמינים במהלך השנתיים הראשונות עשוי ללמד על הסיכון ארוך הטווח הרבה יותר מחומרתם ביום שבו מודדים אותם בפעם הראשונה.