בג"ץ ביטל החלטת הממשלה לסגור את גלי צה"ל - "מניעים פוליטיים"; "סתימת פיות"

שופטי בית המשפט העליון פסלו פה אחד (20.08.26) את החלטת הממשלה להורות על סגירתה המוחלטת של תחנת הרדיו גלי צה"ל (בג"ץ 61683-12-25). פסק הדין המקיף קובע כי המהלך קודם ממניעים פוליטיים זרים, במטרה ברורה להשתיק ביקורת עיתונאית.

ההכרעה הדרמטית התקבלה במסגרת עתירות נגד החלטת הממשלה להפסיק את שידורי התחנה עד לתאריך 01.03.26. חוות הדעת המרכזית נכתבה על-ידי השופט יחיאל כשר, ואליו הצטרפו השופט אלכס שטיין והשופטת דפנה ברק-ארז, שהביעו עמדה תקיפה נגד הליך העבודה הממשלתי.

סמכות הממשלה ודחיית חקיקה ראשית

בפתח הדברים דחה בית המשפט את טענת העותרים וטענת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, שלפיה סגירת התחנה מחייבת חקיקה ראשית. בג"ץ אישר כי תחנת גלי צה"ל הוקמה בשנת 1950 מתוקף החלטת ממשלה, ולכן הדרג המדיני נהנה מסמכות טבעית לבטל את ההחלטה ולסגור את התחנה מכוח חוק הפרשנות.

פסק הדין מדגיש כי קביעה שסגירת יחידה צבאית חייבת להיעשות בחקיקה ראשית היא בעייתית מן היסוד. הצבא נתון למרות הממשלה, ושר הביטחון הוא השר הממונה מטעמה. הסמכות לסגור יחידות צבאיות נתונה לדרג המדיני ולרמטכ"ל בהתאם לחוק השיפוט הצבאי.

מספר היבטים בפעילות התחנה הוסדרו בחקיקה במרוצת השנים, אך מובהר כי הסדרים אלו נחקקו על-רקע קיומה העובדתי של התחנה. אין בחקיקה זו כדי לשלול את הסמכות המקורית להפסיק את פעילותה בצו מנהלי רגיל. בג"ץ דחה לחלוטין את הטענה שמדובר בהסדר ראשוני מובהק המחייב מעורבות של הכנסת.

פסילת ההחלטה עקב שיקולים פוליטיים

החלק המרכזי של ההכרעה מוקדש לבחינת עילת השיקולים הזרים בהליך הממשלתי. נקבע כי החלטה לסגור תחנת שידור מטעמים של התייעלות תקציבית, ארגון מחדש או שמירה על ממלכתיות הצבא היא החלטה כשרה. פסילת המהלך נובעת אך ורק מכך שהיא התקבלה עקב חוסר שביעות רצון מתוכן השידורים ומהעמדות הפוליטיות המובעות בהם.

פסק הדין חושף מסמכים המעידים על כוונת השרים לפעול ממניעים של צנזורה פוליטית. מצוטט בהרחבה מכתב ששלח שר התקשורת שלמה קרעי לשר הביטחון ישראל כ"ץ בתאריך 30.03.25. השר קרעי קרא במכתבו לקדם את סגירת גלי צה"ל במטרה לממש את "סדר היום הימני ליברלי שאנחנו חולקים", וטען כי התחנה הפכה ל"מעוז פוליטי" המבקר קשות את לוחמי צה"ל.

התבטאויות נוספות של שר התקשורת ברשתות החברתיות הובאו כראיה לכך שההחלטה התקבלה ממניע זר. בעבר כונתה על ידו התחנה "תחנה שמאלנית" וכן "גלי גנץ". נפסק כי דברים אלו מוכיחים שהמניע הדומיננטי למהלך לא היה עקרוני, אלא ניסיון מובהק להשתיק כלי תקשורת שנתפס כעוין לממשלה המכהנת.

יתרה מכך, הצהרות פומביות של השר כץ, שהכריז במועד הקמת הוועדה המייעצת כי "מה שהיה לא יהיה", מצביעות על כך שתוצאות עבודתה סומנו מראש עוד בטרם החלה את דיוניה. בית המשפט הבהיר כי כאשר רשות ציבורית מבקשת לדכא ביטוי רק משום שאינו תואם את עמדת השלטון, היא פועלת בניגוד מוחלט לעקרונות יסוד דמוקרטיים.

משוא פנים ופגמים בוועדה המייעצת

הקמת הוועדה המייעצת לא ריפאה את הפגמים ההליכיים אלא העמיקה אותם משמעותית. ניתוח הרכב הוועדה מעלה כי שניים מחבריה, שרה העצני-כהן ואלעד מלכא, התבטאו בחריפות נגד התחנה טרם מינויים. העצני-כהן כינתה את גלי צה"ל "הבית של המחבלים", בעוד שמלכא, ששימש גם כמזכיר הוועדה, הצהיר מפורשות שאת התחנה "צריך לסגור".

אמירות אלו אינן מהוות דעה מוקדמת טבעית של אנשי מקצוע, אלא מעידות על דעה קדומה ונעולה שלא איפשרה בחינה אובייקטיבית של הסוגיה. הוועדה קיימה 19 ישיבות במשך כעשרה שבועות, אך התעלמה לחלוטין מעמדת הצבא כפי שהוצגה על-ידי נציג אגף כוח אדם, וכן מסקרים שהראו תמיכה בקרב החיילים.

ביקורת נוקבת נמתחה על כך שנציגי הממשלה נמנעו מלהציג את הפרוטוקול המלא של ישיבת הממשלה שבה התקבלה ההחלטה הסופית. הסתרת הפרוטוקול מחזקת את המסקנה כי חשיפתו הייתה מספקת עדויות נוספות לשיקולים הפוליטיים הפסולים שהנחו את רוב השרים שהצביעו בעד סגירת התחנה ופיטורי עובדיה, ביניהם 84 אזרחים עובדי צה"ל.

עמדת השופט אלכס שטיין

השופט שטיין תמך בפסילת ההחלטה, אך הציג משנה כלכלית-דמוקרטית שונה באשר למהות השידור הציבורי. לשיטתו, שלטון במדינה דמוקרטית אינו צריך להיות מעורב בשידורי חדשות ואקטואליה. תחרות בשוק הדעות ללא מעורבות שלטונית עדיפה על שליטה ממשלתית בתקשורת.

סגירת התחנה כשלעצמה, מטעמים עקרוניים של הפרדת השלטון מהתקשורת, עשויה הייתה להיות החלטה רצויה שאינה פוגעת בחופש הביטוי. המדינה אינה נושאת בחובה פוזיטיבית לסייע לאנשים להביע את דעותיהם באמצעות הפעלת תחנת רדיו צבאית או ציבורית, ועצם קיומה מעוות את השיח הפוליטי התקין.

המציאות הספציפית בתיק זה מוכיחה כי העיקרון של הפרדת התקשורת מהשלטון שימש אך ורק ככסות מילולית למטרה פסולה. מכתבו של השר קרעי חשף שהכוונה האמיתית לא הייתה לשחרר את שוק התקשורת, אלא להעניש תחנה ספציפית ששידוריה הסבו לשלטון אי-נחת. הליכי קבלת ההחלטה זוהמו בשקילת מטרה זרה של צנזורה פוליטית.

עמדת השופטת דפנה ברק-ארז

השופטת ברק-ארז הצטרפה למסקנה המרכזית והדגישה את החומרה הקיצונית שבקבלת החלטות שלטוניות מתוך כוונת צנזורה. עמדתה היא שההחלטה נגועה בשיקול זר שהוא פסול בעליל היורד לשורש האמון בין האזרח לשלטון. סגירת כלי תקשורת ציבורי בשל כך שהוא נתפס כתומך בעמדה פוליטית שונה היא בגדר השתקה צרופה.

החומרה היתרה במקרה זה נובעת מכך שהשרים כלל לא ניסו להסתיר את מניעיהם הפסולים לאורך התהליך המנהלי. מקדמי המהלך התגאו בכוונתם לצמצם את ביטויה של עמדה ביקורתית בשידור הציבורי, והציגו את סגירת התחנה כהישג למחנה הפוליטי שאליו הם משתייכים.

הקמת הוועדה המייעצת הייתה בבחינת "כרוניקה של מוות ידוע מראש" לאור הרכבה המוטה של חבריה. התשתית העובדתית שעליה התבססה עבודתה הייתה לקויה, ונעדרה בחינה שיטתית וסדורה של טענות הממשלה בדבר ההטיה הפוליטית של תחנת גלי צה"ל. בסיכומו של דבר, לא ניתן לאשר החלטה שלטונית הרת גורל המבוססת על הליך פגום ומוטה מיסודו.