"ג'ירף מעולף וצב עייף": ספר הילדים שהגיע לפסק הדין

נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אשר קולה, נמנע מלהתערב בפסק דין שבו השתמש שופט בספר הילדים "איילת מטיילת" כדי לתאר את האופן שבו נבנתה ונוהלה תביעה. המתלוננת טענה כי ההשוואה הייתה לעגנית ומזלזלת, אך הנציב קבע כי חופש הכתיבה של שופט הוא חלק מעצמאותו השיפוטית, וכי התערבות בסגנונו תיעשה רק במקרים חריגים של פגיעה מובהקת וברורה באדם.

ההחלטה ניתנה (13.8.26) בעקבות תלונה של בעלת דין שטענה כי בפסק הדין נעשה שימוש בביטויים שאינם הולמים מסמך שיפוטי, פוגעים בכבודה ומערערים את אמון הציבור בהליך המשפטי.

"ג'ירף מעולף, צב עייף וחילזון מנוזל"

במוקד התלונה עמדה פסקה שבה כתב השופט כי התביעה "הפילה עצמה ברובה" משום שנכתבה בדומה לסיפור הילדים המוכר "איילת מטיילת". הוא שילב בפסק הדין דמויות מן הספר - ובהן ג'ירף, צב, כלבלב, חילזון וציפור - כדי לתאר כיצד נוספו לתביעה, לשיטתו, רכיבים רבים שהכבידו עליה.

השופט אף כתב כי בניגוד לסיפור הילדים, שבו המסע מסתיים בהתפעלות, ב"סיפור הדיוני והנזיקי" התוצאה מחייבת דווקא "בדק בית" מצד התביעה.

המתלוננת ראתה בדברים לעג כלפיה וכלפי האופן שבו ניהלה את ההליך.

השופט: הביקורת הייתה על התביעה, לא על התובעת

בתגובתו הסביר השופט כי בחר דווקא בניסוחים עקיפים ומתונים, וכי הדברים נועדו לתאר את חולשות התביעה ולא את אישיותה של התובעת. לדבריו, ההשוואה לספר הילדים נועדה להמחיש את "הדרך הארוכה והמפותלת" שבה התנהלה התביעה ואת העמסת היתר של טענות ורכיבים, שלדעתו פגעה בה וגם בזבזה משאבים של בית המשפט ושל הצד שכנגד.

השופט הדגיש כי "איילת מטיילת" הוא ספר ילדים אהוב ולא יצירה שבה הדמויות מוצגות באופן נלעג. הוא אף הפנה למאמר של השופט חנן מלצר על הקשר שבין משפט לספרות, וציין כי שילוב יצירות ספרות ושירה בפסיקה הוא מנהג ותיק בישראל ובעולם.

עם זאת, בעקבות תחושותיה של המתלוננת הודיע השופט כי מטעמי זהירות יימנע בעתיד משימוש דומה בספרות ילדים ביחס לבעלי דין, וייעד ציטוטים כאלה בעיקר לניתוח שאלות משפטיות או להמחשת מצבים כלליים.

הנציב: פסק הדין הוא גם קולו של השופט

קולה קבע כי מלאכת השיפוט כוללת מטבעה גם הבעת דעה על עניינים המתבררים בהליך. העובדה שביקורת של שופט גורמת לבעל דין תחושת פגיעה אינה הופכת אותה כשלעצמה לבלתי ראויה, כל עוד היא קשורה למשפט ואינה חורגת מגבולות הסביר.

לדבריו, שופטים עושים לעיתים שימוש בספרות ובשירה, לרבות ספרות ילדים. הדבר עשוי אומנם לגרום אי-נוחות למתדיינים, אך פסקי הדין הם גם הדרך שבה השופט מבטא את התרשמותו מההליך ומסביר את הכרעתו לצדדים.

הנציב הזהיר כי הטלת מגבלות נרחבות על סגנון הכתיבה בפסקי דין עלולה לפגוע בליבת העצמאות השיפוטית ובחובת השופט לנמק את הכרעתו לפי מיטב שיקול דעתו. לכן, לדבריו, הנציבות תתערב בכתיבה שיפוטית במשורה ורק במקרים שבהם קיימת פגיעה מובהקת וברורה באדם. המקרה הזה, קבע, אינו נמנה עמם.

אבל גם לחופש הכתיבה יש גבול

לצד ההגנה על חופש הביטוי השיפוטי, קולה לא העניק לשופטים יד חופשית לחלוטין. הוא הדגיש כי בית המשפט חייב להיות רגיש לשונות בין בני אדם, למורכבות המקרים ולנסיבותיהם - הן בזמן ניהול המשפט והן בשלב כתיבת פסק הדין.

לדבריו, כתיבה שיפוטית צריכה להתאפיין באיפוק, בריסון ובמתינות, תוך שמירה על כבוד בית המשפט ועל כבודם של בעלי הדין, עורכי הדין והעדים. ככל שהתבטאות בוטה יותר, קשה יותר ואינה נחוצה להכרעה, כך קשה יותר להצדיק אותה כחלק מחופש הביטוי של השופט.

השורה התחתונה בהחלטת קולה מציבה אפוא איזון: שופט רשאי להשתמש בשפה יצירתית ואף להיעזר בספרות ילדים כדי להסביר את הכרעתו, אבל היצירתיות אינה פוטרת אותו מן החובה לזכור שבצדו האחר של פסק הדין עומד אדם שעל כבודו יש לשמור.