המתנה מהניאנדרטלים: גן עתיק עדיין מוסיף לנו מסת שריר

הניאנדרטלים נעלמו לפני עשרות אלפי שנים, אבל חלק מהם עדיין נמצא בתוכנו - תרתי משמע. מחקר בינלאומי חדש מצא כי גרסה של קולטן הורמון הגדילה שעברה לבני האדם המודרניים בעקבות הכלאה עם ניאנדרטלים עדיין משפיעה באופן מדיד על מבנה הגוף של חלק מהאנשים החיים כיום.

המחקר פורסם (5.8.26) ב-Current Biology והובל בידי חוקרים ממכון קרולינסקה בשוודיה וממכון מקס פלאנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית בגרמניה. החוקרים שילבו ניסויי מעבדה בתאים עם נתונים גנטיים וגופניים של יותר מ-1.1 מיליון בני אדם.

התאים הגיבו חזק יותר להורמון הגדילה

החוקרים התמקדו ב-GHR - הקולטן להורמון הגדילה. לגרסה שמקורה בניאנדרטלים יש שתי החלפות של חומצות אמינו לעומת הגרסה הנפוצה יותר בבני האדם המודרניים.

כאשר גידלו במעבדה תאים שנשאו את הקולטן הניאנדרטלי וחשפו אותם להורמון הגדילה, התאים צמחו בכ-40% יותר מתאים שנשאו את הגרסה האנושית המודרנית השכיחה. החוקרים מצאו שרוב ההשפעה נבעה מאחד משני השינויים בחלבון.

המשמעות אינה שנשא הגרסה מפתח 40% יותר שריר. הנתון הזה מתאר תגובה של תאים בתנאי מעבדה, בעוד שבגוף האדם פועלים במקביל אלפי גנים, הורמונים, תזונה, פעילות גופנית וגורמים סביבתיים.

עוד 285 גרם - כמעט כולם מסה רזה

כדי לבדוק אם ההבדל מופיע גם בגוף, החוקרים ניתחו נתונים של יותר מ-1.1 מיליון מבוגרים ממספר מאגרי מידע גדולים.

נשאי הגרסה הניאנדרטלית שקלו בממוצע כ-285 גרם יותר מאנשים שלא נשאו אותה. כמעט כל התוספת הייתה במסה רזה, ובעיקר בשריר. במחקר נמצאה גם תוספת קטנה בגובה - בערך שלושה מילימטרים בממוצע לכל עותק של הגרסה.

זה אפקט אמיתי מבחינה סטטיסטית, אבל קטן מאוד מבחינת אדם בודד. 285 גרם הם פחות ממשקלה של פחית משקה, ולכן הגן אינו מסביר מדוע אדם מסוים שרירי במיוחד.

אצל ילדים האפקט עדיין לא נראה

בניתוח של יותר מ-6,000 ילדים עד גיל 11 לא נמצא קשר בין הגרסה הניאנדרטלית לבין הבדלים בגדילה.

החוקרים מעריכים שההשפעה עשויה להופיע רק בשלב מאוחר יותר, אולי סביב גיל ההתבגרות, כאשר מערכת הורמון הגדילה עוברת שינויים משמעותיים. זו עדיין השערה שנובעת מן ההבדל בין תוצאות הילדים למבוגרים, ולא הוכחה ישירה למועד שבו הגן מתחיל להשפיע.

גם הלסת והשיניים נושאות רמזים

ההשפעה לא הסתכמה בשריר. נשאי הגרסה הציגו גם הבדלים קטנים במבנה הלסת ושורשי שיניים קצרים יותר - מאפיינים שנעים באותו כיוון שנראה בשלדים ניאנדרטליים.

גם כאן מדובר בשינויים עדינים מאוד. אין משמעות הדבר שאפשר לזהות נשא לפי מבנה הפנים שלו, ובוודאי לא שהגן היחיד הזה אחראי למבנה הגוף החסון שאפיין את הניאנדרטלים.

הגן עבר אלינו לפני כ-47 אלף שנה

לפי החוקרים, הגרסה עברה לבני אדם מודרניים בעקבות הכלאה עם ניאנדרטלים לפני כ-47 אלף שנה.

כיום היא אינה מפוזרת באופן שווה בעולם. באירופה היא נדירה ונמצאת אצל כ-0.5% מהאוכלוסייה, בעוד שבמזרח אסיה היא שכיחה הרבה יותר, ובאוכלוסיות מסוימות בדרום אסיה עד 24% מהאנשים נושאים אותה.

הפיזור הזה הוא תזכורת לכך שהמפגש בין האדם המודרני לניאנדרטלים לא הסתיים רק במאובנים. מקטעים של דנ"א ניאנדרטלי שרדו במשך עשרות אלפי שנים וממשיכים להשפיע על תכונות ביולוגיות אצל בני אדם בני זמננו.

למחקר יש גם זווית מקומית מעניינת. הלבנט, ובכלל זה ארץ ישראל, היה לאורך התקופה הפרהיסטורית אזור מפגש חשוב בין אוכלוסיות של בני אדם מודרניים לניאנדרטלים.

הממצא החדש אינו מוכיח שהגרסה המסוימת הזאת נכנסה לגנום האנושי דווקא באזורנו, אבל הוא ממחיש כיצד אותם מפגשים בין אוכלוסיות אנושיות קדומות ממשיכים להשאיר חותם פיזיולוגי בבני אדם כיום.

לא גן שהופך אדם לשרירי

האפקט שנמצא קטן. מסת השריר, הגובה ומבנה הגוף מושפעים ממספר עצום של גורמים גנטיים וסביבתיים. גם החוקרים מדגישים שהקולטן הניאנדרטלי הוא רק אחד מהם.

התוצאה אינה מאפשרת להסיק שנשאי הגרסה חזקים יותר, מצליחים יותר בספורט או מגיבים טוב יותר לאימוני כוח. המחקר בדק מסת גוף רזה ומדדים גופניים, לא כוח שריר, ביצועים ספורטיביים או תגובה לאימונים.

גם אותו יתרון של 40% שנראה בתאים אינו מתורגם ל-40% יותר שריר אצל בני אדם.

החידוש האמיתי נמצא בחיבור בין שתי רמות של ראיות: בניסוי המעבדה הקולטן הניאנדרטלי הגיב בעוצמה גבוהה יותר להורמון הגדילה, ובמאגרי אוכלוסייה עצומים נמצא אצל נשאיו סימן קטן אך עקבי של אותה השפעה - מעט יותר גובה ומעט יותר מסת שריר.