גם ניצחון לא מבטיח אירוח: הכלל החדש של האירוויזיון שעשוי למנוע תחרות בישראל

אחת המסורות המזוהות ביותר עם האירוויזיון מקבלת הסתייגות משמעותית בתקנון התחרות: ניצחון באירוויזיון אינו מבטיח כשלעצמו כי התחרות הבאה תיערך במדינה הזוכה. הנוסח העדכני של הכללים מעניק לאיגוד השידור האירופי סמכות מפורשת לקבוע מי יארח את האירוע, ובפועל גם שיקולי ביטחון ובטיחות עשויים למנוע מהמדינה המנצחת לממש את האירוח.

לפי התקנון, האירוויזיון נערך "באופן מסורתי" בידי גוף השידור המשתתף של המדינה שזכתה בתחרות הקודמת, אולם הדבר נעשה לבקשת איגוד השידור האירופי וכפוף לאישורו. עוד נקבע כי אם גוף השידור הזוכה אינו מסוגל לארח את האירוע, או שאינו מורשה לעשות זאת לפי כללי התחרות, האיגוד רשאי למנות גוף שידור משתתף אחר כמארח.

הזכייה והאירוח הופרדו

המשמעות המעשית היא שהקשר ההיסטורי בין זכייה לבין אירוח נשמר כמסורת וכברירת מחדל, אך אינו מוצג כזכות מוקנית של המדינה המנצחת. ההכרעה הסופית נותרת בידי איגוד השידור האירופי, שבוחן בין היתר אם ניתן לקיים את התחרות בהתאם לדרישות הארגוניות, הבטיחותיות והביטחוניות של אירוע בינלאומי בהיקף גדול.

הניסוח חשוב במיוחד משום שהוא אינו מסתפק במקרה שבו מדינה מודיעה שאין ביכולתה הכלכלית או המעשית לארח. התקנון מתייחס גם למצב שבו גוף השידור הזוכה "אינו מורשה לפי הכללים" לשמש מארח - ניסוח המותיר לאיגוד מרחב פעולה כאשר קיימת מניעה אחרת לקיום התחרות במדינה הזוכה.

אין בתקנון הפומבי סעיף גורף הקובע כי אסור לקיים אירוויזיון במדינה המצויה במלחמה, אולם הניסיון מלמד שמצב ביטחוני עשוי להכריע את שאלת האירוח. לאחר זכיית אוקראינה ב-2022 קבע האיגוד כי אין אפשרות לקיים בה את אירוויזיון 2023, בין היתר משום שלא ניתן להבטיח את שלומם וביטחונם של המשתתפים, העובדים והקהל. האירוח הועבר בעקבות זאת לבריטניה.

עם זאת, אין משמעות הדבר שהאיגוד יבחר מעתה מדי שנה את המדינה המארחת ללא קשר לתוצאה. נקודת המוצא נותרה שהמדינה הזוכה מארחת, כפי שקרה לאחר זכיית אוסטריה ב-2025, שבעקבותיה נבחרה וינה לארח את אירוויזיון 2026. גם בולגריה, שזכתה באירוויזיון 2026, נערכת לארח את התחרות ב-2027.

ומה היה קורה אילו ישראל זכתה

מבחינה ישראלית יש לנוסח משמעות מיוחדת. נועם בתן סיים במקום השני באירוויזיון 2026, לאחר בולגריה, בתחרות שנערכה על-רקע חרם של חמש מדינות במחאה על השתתפות ישראל. אילו ישראל הייתה מנצחת, עצם הזכייה לא הייתה מחייבת את איגוד השידור האירופי לקיים את אירוויזיון 2027 בישראל.

במקרה כזה שאלת האירוח הייתה תלויה לא רק ברצונה של ישראל או ביכולתה להעמיד אולם ותשתיות, אלא גם בהערכת האיגוד אם ניתן לקיים בישראל אירוע המוני ובינלאומי תוך הבטחת ביטחונם של המשלחות, העובדים, העיתונאים והקהל. המשמעות היא שמצב מלחמה או איום ביטחוני משמעותי עשויים לשמש עילה מעשית להעברת התחרות למדינה אחרת, גם אם המדינה הזוכה מבקשת לארח.

כבר לאחר הגמר עלתה בישראל האפשרות התאורטית לארח במקרה שבולגריה לא תוכל לעשות זאת, אך גורמים ישראלים העריכו אז שאפשרות כזאת אינה מעשית לנוכח המחלוקת המדינית, החרמות והמצב הביטחוני. התקנון מבהיר כי גם כאשר המדינה המנצחת עצמה מעוניינת באירוח, אישור האיגוד הוא תנאי הכרחי.

יש גם פרט נוסף שעשוי להיות משמעותי במקרה כזה: התקנון מעניק מקום מובטח בגמר לחמש המממנות הגדולות - צרפת, גרמניה, איטליה, ספרד ובריטניה - וכן לגוף השידור המארח. כלומר, הכללים קושרים את המקום האוטומטי בגמר למארח ולא מנסחים אותו כזכות נפרדת של הזוכה בתחרות הקודמת.

מסורת - אבל לא התחייבות

השינוי אינו מבטל את אחת המסורות הוותיקות של האירוויזיון. כמעט תמיד המדינה המנצחת היא שמארחת בשנה שלאחר מכן, והאיגוד עצמו ממשיך להגדיר זאת כברירת המחדל. אלא שהניסוח המשפטי מבהיר כי הזכייה מעניקה למדינה מעמד מועדף לאירוח - לא התחייבות בלתי מותנית.

מבחינת איגוד השידור האירופי מדובר גם ברשת ביטחון. אירוח האירוויזיון דורש אולם מתאים, תקציב גדול, מערך אבטחה, תשתיות שידור ויכולת לקלוט אלפי אנשי משלחות, עיתונאים ואוהדים. ניסיון אוקראינה המחיש כי גם ניצחון מובהק אינו גובר על שיקולי ביטחון כאשר האיגוד סבור שלא ניתן לקיים את האירוע בתנאים נאותים.

העיקרון העולה מהתקנון ברור: המדינה המנצחת היא המועמדת הטבעית לארח את האירוויזיון הבא, אך אין לה זכות אוטומטית לעשות זאת. אם התנאים הביטחוניים, הארגוניים או האחרים אינם מאפשרים את קיום התחרות, המילה האחרונה נמצאת בידי איגוד השידור האירופי.