יצחק נועם, מחלוצי העיתונות המקומית בארץ, מת בגיל 95

הלך לעולמו (יום ג', 4.8.26) העיתונאי יצחק "איציק" נועם, ממייסדי אילת ומחלוצי העיתונות המקומית בישראל. בן 95 היה במותו. נועם ייסד עם רעייתו פועה את השבועון "ערב ערב באילת", הנחשב למקומון הראשון בישראל, והיה במשך עשרות שנים אחת הדמויות המרכזיות בחיי התקשורת והקהילה בעיר הדרומית.

נועם נולד ב-18 בפברואר 1931. הקשר הראשון שלו עם אילת החל עוד ב-1949, חודשים אחדים לאחר כיבוש אום רשרש במבצע עובדה והנפת דגל הדיו. הוא שירת כאלחוטאי וכקשר ביחידת הסיור של אריאל שרון, והגיע עם היחידה לאזור שהיה עתיד להפוך לעיר הדרומית בישראל.

כעבור שמונה שנים, ב-1957, שב נועם לאילת עם רעייתו פועה. העיר מנתה אז כ-1,500 תושבים בלבד והייתה יישוב קטן, מרוחק ודל בתשתיות. בני הזוג בחרו להשתקע במקום ונמנו עם דור התושבים שבנה את מוסדותיה הראשונים של העיר ואת חיי הקהילה שלה.

פועה עבדה כמורה בבית הספר המקומי, ואילו יצחק מילא במהלך השנים שורה של תפקידים, בין היתר בחברת "ארקיע", במפעל תמנע ובשדה התעופה באילת. הוא עבד גם בתחום הקשר והאלחוט, בתקופה שבה הקשר בין אילת למרכז הארץ היה מוגבל ושירותי הטלפון בעיר עדיין היו בראשית דרכם.

צילום: יצחק נועם כחייל [צילום: באדיבות המשפחה]

הכתב שחיבר את אילת למרכז הארץ

את דרכו העיתונאית החל נועם ב-1959. לפי תיעוד שפורסם לאחר מותו, כתב הארץ בבאר שבע, מוטקה ארציאלי, הגיע לאילת וחיפש אדם מקומי שיוכל להעביר ידיעות שוטפות מן העיר המרוחקת. אנשי המועצה המקומית הפנו אותו לנועם, שהחל למסור דיווחים על המתרחש בעיר ובערבה.

בתחילה הועברו ידיעותיו באמצעות ארציאלי, ובהמשך החל לעבוד ישירות מול מערכת הארץ. דיווחיו פורסמו תחילה תחת הכיתוב "סופר הארץ באילת" ולאחר מכן בשמו. במשך כעשור סיקר עבור העיתון את העיר ואת האזור, בתקופה שבה מרבית מערכות החדשות לא החזיקו כתב קבוע מדרום לבאר שבע.

נועם דיווח על הקמת הנמל, התפתחות התיירות, הרחבת שדה התעופה, עבודות הפיתוח, מצב הכבישים, ענייני ביטחון וחיי היום-יום בעיר. במציאות התקשורתית של אותן שנים, שבה ידיעה מאילת הייתה צריכה לעבור דרך קווי קשר מוגבלים ולעיתים באמצעות אלחוט, הוא היה אחד הצינורות המרכזיים שדרכם הגיעה העיר לתודעת הציבור הישראלי.

לאחר עבודתו בהארץ כתב נועם גם בעיתון דבר. ב-1968 הצטרף למערך כתבי השטח של קול ישראל ושימש במשך יותר משני עשורים כתב הרדיו באילת ובערבה. בכל אירוע משמעותי שהתרחש בעיר או בדרום הערבה, היה נועם אחת הכתובות הראשונות שאליהן פנו מערכות החדשות הארציות.

עבודתו העיתונאית התנהלה במקביל להתפתחותה המואצת של אילת. העיר גדלה מיישוב ספר קטן לעיר תיירות, נמל ומסחר, ונועם היה שם כדי לתעד את השינוי כמעט מראשיתו. מבחינה זו היה לא רק כתב שסיקר את אילת - אלא גם אחד מכותבי הפרק הראשון בתולדותיה.

צילום: משפחת נועם. מימין - בתו זיוית, רעייתו פועה ז"ל ובנו רותם נועם [צילום: באדיבות המשפחה]

רעיון שנולד במשמרת גשומה

בשנת 1962 ייסדו יצחק ופועה נועם את "ערב ערב באילת". לפי תולדות העיתון, הרעיון נולד כאשר נועם, שעבד אז כפקח בשדה התעופה המקומי, נתקע במשמרת עם חברו בוב דותן לאחר ששדה התעופה נסגר בשל מזג אוויר גשום.

באותם ימים הפיץ בית התרבות העירוני, בית פיליפ מוריי, דף שבועי ששוכפל במכונת שכפול וכלל מידע על אירועי התרבות בעיר. נועם ודותן הציעו להדפיס את הדף עבור בית התרבות, ובתמורה לקבל את האפשרות למכור בו שטחי פרסום לבתי העסק המקומיים.

הגיליון הראשון של "ערב ערב באילת" הופיע ב-18 בפברואר 1962 - ביום הולדתו ה-31 של נועם. הוא כלל דף נייר יחיד שקופל לשלושה חלקים והופץ בידי המייסדים. כבר מן הגיליון השני נוספו לו תכנים עיתונאיים, והוא החל להשתנות בהדרגה מלוח מידע עירוני לעיתון מקומי.

היוזמה נולדה מתוך מציאות שקשה לדמיין כיום. עיתוני הבוקר הארציים הגיעו לאילת רק בשעות אחר-הצהריים, ובתקשורת הארצית הופיעו מעט מאוד דיווחים על החיים בעיר. לתושבים לא היה מקור מידע קבוע שיספר על החלטות המועצה, תוכניות הבנייה, מערכת החינוך, המסחר, התרבות והספורט.

"ערב ערב" מילא את החלל הזה. הוא סיפק לתושבים מידע על סביבתם הקרובה, אך גם יצר לראשונה במה ציבורית מקומית שבאמצעותה יכלו להעלות טענות, להתווכח על סדרי העדיפות של העירייה ולדרוש תשובות מן השלטון המקומי.

צילום: יצחק ופועה נועם [צילום: באדיבות המשפחה]

המקומון שהפך למוסד עירוני

במשך השנים צמח "ערב ערב באילת" מן הדף המקופל לעיתון שבועי רחב היקף. הוא העסיק כתבים, עורכים, צלמים, עובדי דפוס ואנשי שיווק, והיה לאחד המפעלים הפרטיים הוותיקים בעיר. העיתון המשיך להופיע ברציפות גם כאשר מתחרים מקומיים קמו ונסגרו.

יצחק נועם היה העורך הראשון של העיתון, ופועה שימשה במשך שנים מנהלת המפעל המשפחתי. השניים שמרו על הבעלות הפרטית בעיתון ולא הצטרפו לרשתות המקומונים הארציות שקמו מאוחר יותר. בכך שמרו לדבריהם על עצמאותו ועל זיקתו הישירה לתושבי אילת.

העיתון לא הסתפק בדיווח על ישיבות העירייה או בפרסום אירועים. הוא עסק בענייני חינוך, רווחה, תיירות, תכנון, איכות הסביבה וספורט, ובמשך השנים ניהל גם עימותים עם גורמים בעירייה ועם בעלי עניין מקומיים. מערכת העיתון הציגה את עצמאותה ואת הנכונות לבקר את השלטון המקומי כאחד העקרונות שהנחיל נועם.

במובן זה המחיש "ערב ערב" את כוחו של המקומון בתקופה שקדמה לרשתות החברתיות ולאתרי החדשות. עבור תושבי העיר הוא היה לא רק אמצעי לקבלת מידע, אלא מקום שבו התנהלו הוויכוחים המקומיים, נחשפו מחדלים, פורסמו הישגים ותועדו חייהם של תושבים, מוסדות ועסקים.

בארכיון העיתון שמורים אלפי גיליונות המתעדים את הפיכתה של אילת מיישוב מרוחק לעיר תיירות בינלאומית. השערים, הידיעות והתצלומים שפורסמו בו לאורך השנים הם כיום גם מסמך היסטורי של העיר ושל החברה שחייתה בה.

בית ספר לאנשי תקשורת

מערכת "ערב ערב" שימשה במשך השנים גם תחנת הכשרה לעיתונאים רבים. חלקם כתבו בעיתון המקומי במקביל לעבודתם עבור כלי תקשורת ארציים, ואחרים רכשו בו את ניסיונם המקצועי הראשון לפני שעברו לתפקידים בכירים בתקשורת.

בין אנשי התקשורת שעבדו בעיתון או פעלו בסביבתו נמנו אמנון נדב, שלימים ניהל את קול ישראל וכיהן כיושב-ראש הרשות השנייה; יעקב ארז, שהיה לעורך מעריב וזכה בפרס סוקולוב; ברוך מאירי; יהודית זילברשטיין; בצלאל רובין; רויטל לוי שטיין; ראובן זלץ ואחרים.

אנשי המערכת תיארו את נועם כאדם שדרש דיוק, עבודת שטח והיכרות עמוקה עם העיר. תפיסתו הייתה שעיתונות מקומית אינה גרסה קטנה או נחותה של העיתונות הארצית. להפך - דווקא הקרבה למושאי הסיקור ולחיי הקוראים מחייבת אחריות רבה יותר, משום שהכתב, המרואיין והקורא עשויים להיפגש למחרת ברחוב.

נועם ראה בעיתון כלי שחייב לשרת את הציבור ולא רק את בעליו או מפרסמיו. לפי בני משפחתו ואנשי המערכת, הוא סבר כי עיתון מקומי נדרש להציב שאלות בפני הרשות, לחשוף עוולות, לתת ביטוי לקבוצות שאינן זוכות לבמה וללוות את הקהילה לא רק בשעות חג - אלא גם בתקופות משבר.

מעיתון לפעילות קהילתית

עם השנים הרחיב "ערב ערב" את פעילותו מעבר לעיתונות. המערכת יזמה אירועי התרמה, העניקה חסויות למפעלי ספורט ונוער וסייעה לעמותות ולמוסדות מקומיים. אחת היוזמות הבולטות הייתה ליגת הכדורסל של "ערב ערב", שפעלה במשך 11 שנים ובה השתתפו אלפי תלמידים מבתי הספר היסודיים בעיר.

העיתון תמך גם בפעילות למען עיוורים, מתמודדי נפש, משפחות נזקקות ובני נוער. משנת 2011 הועסקו במערכת גם משתקמים מסניף אנוש באילת, כחלק משילובם בעבודה קבועה.

הפעילות הציבורית כללה גם מאבקים סביבתיים. העיתון היה מעורב במאבק להצלת דקלי הדום שבערבה, במאבק להוצאת כלובי הדגים ממפרץ אילת ובפעילות לשמירת חולות סמר. במקרים אלה השתמשה המערכת בכוחה הציבורי כדי לגייס תושבים, להציב את הנושאים על סדר היום ולהפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות.

המעורבות הזאת טשטשה לעיתים את הקו שבין עיתון המסקר את הקהילה לבין מוסד הלוקח חלק פעיל בעיצובה. מבחינת נועם לא הייתה בכך סתירה: הוא ראה בעיתונות המקומית שירות ציבורי, ולכן סבר כי עליה לא רק לתעד את חיי העיר אלא גם לסייע לה.

הדור הבא קיבל את המושכות

במהלך שנות ה-90 והעשור הראשון של שנות ה-2000 החל המעבר לניהול בידי הדור השני. בנו, עורך הדין רותם נועם, ערך את העיתון בשנים 1995-2000 ובהמשך מילא תפקידי ניהול ועריכה. בתו זיוית אמיתי השתלבה אף היא בניהול העסק המשפחתי.

לפי ארכיון "ערב ערב", יצחק ופועה העבירו את המושכות לבני הדור השני ב-2004. במהלך השנים התפתח המפעל להוצאה לאור שהפיקה עיתונים, מדריכים ומגזינים. ב-2003 עלתה לרשת המהדורה המקוונת של "ערב ערב", ובהמשך הוקם אתר החדשות "יום יום באילת".

למרות השינוי בדפוסי צריכת החדשות והיחלשותה הכללית של העיתונות המודפסת, "ערב ערב באילת" המשיך להופיע. בני המשפחה שמרו על העיתון כעסק עצמאי, והרחיבו את פעילותו לדפוס ולמרשתת.

נועם עצמו המשיך להיות מזוהה עם העיתון גם לאחר שהניהול השוטף עבר לילדיו. בתחילת 2026 תואר כיושב-ראש מועצת המנהלים של העיתון וכמי שמוסיף ללוות את פעילותו בגיל מתקדם.

אות מפעל חיים בגיל 95

בפברואר 2026, ביום הולדתו ה-95 ובמלאת 64 שנים להופעת הגיליון הראשון של "ערב ערב", העניקה עיריית אילת לנועם אות מפעל חיים. ועדת ההוקרה העירונית ציינה את תרומתו לעיר, לעיתונות המקומית ולפעילות הקהילתית.

הטקס נערך בבית פיליפ מוריי - אותו מוסד עירוני שהדף השבועי שלו היה הבסיס שממנו צמח "ערב ערב" יותר משישה עשורים קודם לכן. בכך נסגר מעגל סמלי: המקום שבו החל הרעיון לעיתון מקומי היה גם המקום שבו הוענקה למייסדו ההוקרה העירונית על מפעל חייו.

נועם מת כחצי שנה לאחר קבלת האות. הוא הותיר אחריו את ילדיו זיוית אמיתי ורותם נועם, נכדים ונינים, וכן עיתון שהמשיך לפעול לאחר שמרבית המקומונים הוותיקים בישראל נעלמו או נבלעו בתוך רשתות תקשורת גדולות.

מועד הלוויתו: יום חמישי, 6 באוגוסט, בבית העלמין באילת. עבור העיר לא הייתה זו רק פרידה מעיתונאי ותיק. הייתה זו פרידה מאדם שסיפור חייו נשזר בסיפורה של אילת - מן הימים שבהם הייתה נקודה קטנה ומבודדת על המפה, ועד שהייתה לעיר שתושביה קיבלו מדי שבוע עיתון שסיפר להם את סיפורם.