מחקר: חמאס פיתח חמישה סגנונות קולנועיים לסרטוני החטופים להגברת לחץ על ישראל

חמאס לא הסתפק בהצגת החטופים מול מצלמה, אלא פיתח במהלך המלחמה, שהחלה ב-7 באוקטובר 2023, שפה קולנועית משתנה ומתוכננת, שנועדה להגביר את הפחד, תחושת הדחיפות והלחץ הציבורי בישראל. כך עולה ממחקר חדש של ד"ר נתנאל פלמר מאוניברסיטת בר-אילן וד"ר אדם צחי מהמכללה האקדמית הרצוג, שפורסם בכתב העת Terrorism and Political Violence.

המחקר ניתח את כל 32 הסרטונים שהפיק חמאס בין אוקטובר 2023 למאי 2025, שבהם נראו חטופים כשהם מדברים ומהווים את הדמויות המרכזיות. החוקרים בחנו בין השאר את התאורה, זוויות הצילום, המרחק מהמצלמה, העריכה, הרקע, הקומפוזיציה ותנועות המצלמה.

מסקנתם היא כי הסרטונים לא היו תיעוד ספונטני של מצב החטופים, אלא יצירות מבוימות שבהן חמאס שלט בתוכן, בתנאי הצילום ובמסרים שנכפו על החטופים. השימוש במראה תיעודי נועד לגרום לצופים להרגיש שהם רואים מציאות בלתי אמצעית, אף שמדובר במציאות שעברה בימוי, עריכה ומניפולציה.

לפי החוקרים, הסוגיה הרגישה ביותר מבחינת החברה הישראלית הייתה גם המוקד המרכזי של המערכה הפסיכולוגית של חמאס. הארגון זיהה כי באמצעות החטופים הוא יכול להשפיע על דעת הקהל, להגביר את הלחץ על הממשלה ולהעמיק את המחלוקת הציבורית בנוגע לדרך שבה יש להשיבם.

מהצילום המאולתר להפקה מתוחכמת

צילום: מיה שם. הוצג הטיפול בפציעתה

החוקרים חילקו את הסרטונים לחמישה דגמים מרכזיים, שכל אחד מהם הופיע בתקופה שונה במלחמה ושירת מטרה פסיכולוגית אחרת.

השלב הראשון, מאוקטובר ועד סוף נובמבר 2023, הוגדר במחקר כ"דגם הגולמי". הסרטונים של מייה שם, דניאל אלוני וירדן ביבס צולמו במצלמה שהוחזקה ביד, עם תמונה רועדת, תאורה לא אחידה ורקע מאולתר שכלל שמיכה, אריחים או קיר טיח.

בסרטון של מייה שם הוצגו תחילה הפציעה שלה והטיפול שקיבלה, באופן שנועד להציג את שוביה כאנשים הדואגים לבריאותה. בסרטונים של דניאל אלוני וירדן ביבס כבר הופיעו מסרים תקיפים ורגשיים יותר שהופנו ישירות לראש הממשלה בנימין נתניהו, לצד דרישה לקדם עסקה לשחרור החטופים.

למרות איכות ההפקה הנמוכה, החוקרים מציינים כי כבר בסרטונים הראשונים נעשה שימוש במבט ישיר למצלמה. הפנייה הישירה נועדה לצמצם את המרחק בין החטוף לצופה וליצור תחושה שהחטוף מדבר אליו באופן אישי ובזמן אמת.

ניסיון להפנות את האשמה לישראל

צילום: קית' סיגל בסרטון שפרסם חמאס

לאחר סיום הפסקת האש הראשונה בדצמבר 2023 עבר חמאס ל"דגם הטוטאלי". בשלב זה הסרטונים הפכו מורכבים ומקצועיים יותר, וכללו עריכת מונטאז', כתוביות, אנימציה, קטעי הפצצות, נאומים של בכירים ישראלים ותמונות של חטופים פצועים או מתים.

במקום להתמקד רק בחטוף המבקש עזרה, הסרטונים ביקשו לבנות טענה שלפיה מדינת ישראל נטשה את החטופים או גרמה למותם. חמאס שילב את דברי החטופים עם הצהרות של נתניהו, שר הביטחון והרמטכ"ל או דובר צה"ל, ועם תמונות של תקיפות ברצועת עזה.

כך, לדוגמה, סרטון שבו הופיעו עמרי מירן וקית' סיגל הציב את דבריהם לצד הצהרות ישראליות שלפיהן לחץ צבאי יביא לשחרור החטופים. העריכה יצרה את הרושם שהחטופים מגיבים ישירות לדברי המנהיגים ומפריכים אותם.

לדברי החוקרים, החיבור בין תמונות שצולמו בזמנים ובמקומות שונים נועד לגרום לצופה להסיק בעצמו כי הפעילות הצבאית של ישראל היא הסכנה המרכזית לחטופים. המטרה הייתה לערער את האמון בהנהגה, לפגוע בלגיטימציה של המשך המלחמה ולעודד לחץ ציבורי לקידום עסקה.

בתקופה זו נעשה גם שימוש מכוון בתמונות קשות של פציעות ומוות. בסרטונים של סער ברוך והרש גולדברג פולין הודגשו הפציעות בגופם כדי ליצור הלם מיידי ולהגביר את החרדה ביחס למצבם של יתר החטופים.

סרטוני הנרצחים כמבצע תקשורתי מתוזמן

בתחילת ספטמבר 2024 פרסם חמאס חמישה סרטונים בחמישה ימים רצופים, ובהם הופיעו שישה חטופים שנרצחו זמן קצר קודם לכן במנהרות: עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב, כרמל גת, הרש גולדברג פולין ואלמוג סרוסי.

החוקרים הגדירו תקופה זו כ"דגם הפורמליסטי". הסרטונים צולמו באיכות גבוהה יחסית, עם תאורה בהירה ואחידה, מצלמה יציבה, רקע מסודר וקומפוזיציה סימטרית. החטופים הוצבו במרכז התמונה וצולמו מגובה העיניים, בדומה להצהרה רשמית או לראיון מסודר.

האחידות בין הסרטונים הצביעה, לדברי המחקר, על מבצע תקשורתי מתוכנן ומתוזמן. חמאס ביקש לנצל את רצח ששת החטופים כדי לזרוע פחד, להציג קשר ישיר בין המשך הפעולה הצבאית למות החטופים ולהעביר מסר שלפיו הארגון עדיין מסוגל לנהל מערך הפקה מקצועי ומתואם למרות הלחץ הצבאי.

בסרטונים נעשה שימוש גם במעברים לצילום בשחור-לבן, קפיצות בין תקריבים, שריטות על גבי התמונה וירידה מכוונת באיכות. המראה שנוצר הזכיר סרטי ארכיון או סרטים ביתיים, ונועד לחזק את תחושת האותנטיות, אף שהאפקטים נוספו בשלב העריכה.

החוקרים מדגישים כי הסרטונים פורסמו רק לאחר שהחטופים כבר נרצחו. לכן, המבט הקרוב והאישי אל פניהם לא נועד לסייע להם, אלא להגדיל את הכאב של משפחותיהם ושל הציבור ולגרום לצופים טראומה משנית.

אחרי חיסול סינוואר: סגנון של סרט אימה

צילום: לירי אלבג בסרטון התעמולה של חמאס

לאחר חיסול יחיא סינוואר באוקטובר 2024 הופיע מה שהחוקרים מכנים "דגם האימה". הסרטונים שפורסמו בין סוף נובמבר 2024 למרס 2025 הציגו בין השאר את עידן אלכסנדר, מתן צנגאוקר, לירי אלבג, שרון קוניו, האחים יאיר ואיתן הורן ומתן אנגרסט.

הסגנון נעשה חשוך, קודר וכאוטי. החטופים צולמו על-רקע שחור, בתאורה חלשה או בעלת ניגודיות גבוהה, ולעיתים הוצבו בקצה התמונה במקום במרכזה. בחלק מהסרטונים הם לא הסתכלו ישירות למצלמה, אלא נראו כאילו הם משוחחים עם אדם הנמצא מחוץ לתמונה.

בסרטון של לירי אלבג היא נראתה דרך פתח קטן בדלת מתכת, כשהיא יושבת על רצפת חלל תת-קרקעי. בהמשך שולבו תקריבים של פניה ושל עיניה לצד קטעים שבהם היא בוכה ומכסה את פניה.

בסרטון של עידן אלכסנדר נעשה שימוש בזווית צילום גבוהה מאוד, בתמונה מטושטשת ובתקריבים קיצוניים. הוא הוצג כפוף, אוחז בראשו ומכסה את עיניו. לדברי החוקרים, השימוש במצלמה רועדת, בזוויות חריגות ובחיתוך חלקים מגופו נועד להעביר תחושה של סכנה מיידית, חוסר יציבות ומוות מתקרב.

בתקופה זו פרסם חמאס גם קדימונים לסרטונים, בדומה לקדימונים המשמשים לשיווק סרטי אימה. מטרת הקדימונים הייתה ליצור מתח עוד לפני פרסום הסרטון המלא ולהאריך את משך החרדה של הציבור הישראלי.

חלק גדול מהסרטונים פורסם בשבתות, ככל הנראה כדי להשפיע על השיח הציבורי לקראת העצרת השבועית שנערכה במוצאי שבת בכיכר החטופים בתל אביב.

תיעוד שנועד להיראות אמיתי

צילום: אלקנה בוחבוט במנהרת השבי ברצועת עזה [צילום: חמאס]

לאחר חידוש הלחימה במרס 2025 עבר חמאס ל"דגם הריאליסטי". בסרטונים אלה נחשפו לכאורה תנאי החיים במנהרות: קירות בטון חשופים, מזרנים, מיטות, שמיכות, סורגים ומעברים תת-קרקעיים.

הסרטונים הוצגו כאילו הם מתעדים אירועים טבעיים מחיי היום-יום של החטופים, אך לפי המחקר מדובר במצבים מבוימים שנועדו להיראות מקריים ואותנטיים.

בסרטון של אלקנה בוחבוט הוא נראה לצד מסך טלוויזיה שעליו הוקרן נאום של נתניהו. בסרטון אחר הוא הרים שפופרת של טלפון ישן ודיבר כביכול עם אשתו ועם בנו, אף שבפועל לא התקיימה שיחה ולא נשמע אדם מעברו השני של הקו.

עמרי מירן צולם כשהוא הולך במנהרה ובהמשך יושב ליד עוגה שהכין לכבוד יום הולדתו השני בשבי. סרטון נוסף הציג כביכול פעולת חילוץ של חטוף מתוך הריסות לאחר תקיפה ישראלית. הוא צולם בטלפון נייד, במצלמה רועדת ובאיכות נמוכה, וכלל אנשים החופרים בחול וחטוף מכוסה אבק עם מסכת חמצן.

לדברי החוקרים, הסרטונים ביקשו להפוך את הצופה מצרכן של מסרים לעד לכאורה למציאות השבי. הצגת המנהרות והאירועים היומיומיים נועדה לצמצם את החשד כלפי הסרטון, ליצור אמון באותנטיות שלו ולהעצים את ההשפעה הרגשית.

החטופים כאובייקטים נטולי קול עצמאי

המחקר קובע כי למרות הופעתם המרכזית בסרטונים, החטופים אינם מוצגים כבעלי קול עצמאי. הם משמשים כ"שחקנים תיעודיים" שנאלצים לומר טקסטים שהוכתבו להם ולהשתתף בסצנות שתוכננו בידי שוביהם.

חמאס נמצא מאחורי המצלמה, רואה את החטופים ושולט בהם, אך אינו נראה בעצמו. החטופים, לעומת זאת, חשופים לחלוטין למצלמה ולציבור ואינם יכולים לשלוט באופן שבו הם מוצגים.

החוקרים מציינים כי דווקא הידיעה שהחטופים מדברים תחת כפייה מגבירה את עוצמת הסרטונים. הצופה מבין שהמסר הוכתב בידי חמאס, אך במקביל יודע שהחטוף באמת נמצא בסכנה וזקוק לעזרה. כך נוצר מצב שבו הציבור נחשף לתעמולה גם כאשר הוא מודע לכך שמדובר בתעמולה.

לדברי החוקרים, השילוב בין הפנים המוכרות של החטופים לבין מסרים המשרתים את חמאס יוצר דיסוננס: האדם שהציבור מבקש להציל מופיע לפתע כמי שמשמיע את טענות האויב נגד הממשלה, הצבא והמדינה.

השפעה שקשה למדוד, אך אי-אפשר להתעלם ממנה

צילום: סרטונים פורסמו בשבתות וכוונו להפגנות שהתקיימו במוצ"ש [צילום: מרים אלסטר/פלאש 90]

המחקר אינו מודד באופן אמפירי את מידת ההשפעה של הסרטונים על עמדות הציבור בישראל. עם זאת, החוקרים קובעים כי הסרטונים עוררו שיח ציבורי נרחב והגבירו את הלחץ על הממשלה לקדם עסקה.

במהלך המלחמה נמנעו חלק מכלי התקשורת בישראל מלשדר את הסרטונים במלואם, מתוך חשש שישמשו להפצת התעמולה של חמאס. אלא שהמדיניות נשחקה עם הזמן, והסרטונים הופצו ברשתות החברתיות גם כאשר לא שודרו בערוצים המרכזיים.

גם מי שלא צפה בסרטונים נחשף לתוכנם באמצעות דיווחים, תגובות ודיונים ציבוריים. כל סרטון חדש החזיר למרכז השיח את המחלוקת בשאלה עד כמה ישראל צריכה ללכת לקראת חמאס כדי להשיב את החטופים, ומהם הסיכונים הכרוכים בשחרור אסירים ובהפסקת הפעולה הצבאית.

לפי המחקר, חמאס עקב מקרוב אחר התקשורת הישראלית, המחאות למען החטופים ומצב הרוח הציבורי. הוא למד אילו מסרים משפיעים על החברה הישראלית והתאים בהדרגה את הסרטונים לנקודות הרגישות ביותר שלה.

החוקרים סבורים כי מערכה פסיכולוגית מסוג זה היא כלי משמעותי במיוחד עבור ארגון חלש מבחינה צבאית ביחס למדינה. בניגוד ליכולות כמו ירי רקטות, שניתן לפגוע בהן באמצעים צבאיים, סרטונים ותעמולה אפשר להפיק כמעט מכל מקום ובאמצעות ציוד פשוט יחסית.

המחקר מעלה גם שאלות הנוגעות להתמודדות של מדינה דמוקרטית עם סרטוני תעמולה מסוג זה. בין השאר נשאלת השאלה האם נכון למנוע את הפצת הסרטונים כדי להגן על משפחות החטופים ולצמצם את הישגיו של חמאס, או שיש להעדיף את זכות הציבור לדעת ואת חופש הביטוי.

מסקנת החוקרים היא כי חמאס השקיע מחשבה רבה בפרטים הקולנועיים של הסרטונים, מתוך מטרה לפגוע בנקודות הרגישות של החברה הישראלית. הארגון ביקש באמצעותם להעמיק את הקרעים בציבור, להגביר את הלחץ על הממשלה ולהביא את ישראל לוויתורים מרביים במסגרת משא-ומתן לשחרור החטופים.

המעבר בין חמשת סגנונות הצילום מעיד, לפי המחקר, על התאמה שיטתית של התעמולה להתפתחויות הצבאיות והמדיניות. הסרטונים לא נועדו רק להציג את מצב החטופים, אלא היו חלק ממערכה מתמשכת שבה כל תאורה, זווית צילום, מעבר עריכה ופרסום מתוזמן שימשו כנשק פסיכולוגי נגד הציבור בישראל.