שתי מומיות פתרו תעלומה בת מאות שנים

המחקר במספרים

• 13 - מספר בני האדם שמהם נלקחו דגימות עצם
• 2 - מספר האנשים שאצלם זוהה דנ"א של אבעבועות שחורות
• 18 עד 20 - גילו המשוער של הגבר הצעיר
• 30 עד 35 - גילה המשוער של האישה
• 1492 עד 1631 - טווח התיארוך המשוער
• 2 - מספר הגנומים העתיקים הראשונים של הנגיף ששוחזרו באמריקה
• 1980 - השנה שבה הוכרזה האבעבועות השחורות כמחלה שמוגרה מן העולם

לפני כ-500 שנה מתו אישה צעירה וגבר צעיר בקהילה ילידית בצפון צ'ילה. גופותיהם נשמרו באופן טבעי באקלים היבש של מדבר אטקמה, נעטפו באריגי צמר ונקברו בבית העלמין קמארונס 9, בשוליו הדרומיים של מרחב האינקה.

כעת, דנ"א שנותר בעצמותיהם סיפק ראיה ישירה לאחד האירועים ההרסניים בתולדות אמריקה: הגעת נגיף האבעבועות השחורות לאחר תחילת הקולוניזציה האירופית.

במחקר שפורסם ב-30 ביולי 2026 בכתב העת Science דיווחו החוקרים כי שחזרו משני השלדים את הגנומים העתיקים הראשונים של נגיף האבעבועות השחורות שנמצאו באמריקה. עד כה התבססה ההבנה כי האירופים הביאו את המחלה ליבשת בעיקר על תיאורים היסטוריים. המחקר החדש מוסיף להם לראשונה עדות מולקולרית ישירה.

הפתעה בתוך העצמות

החוקרים בחנו דגימות עצם של 13 בני אדם שנקברו באתר קמארונס 9, סמוך לחוף האוקיינוס השקט בצפון צ'ילה. מטרתם המקורית לא הייתה לחפש דווקא אבעבועות שחורות, אלא לחקור את ההיסטוריה הגנטית של האוכלוסייה המקומית ולנסות לזהות מחוללי מחלות עתיקים.

אצל שניים מן הנקברים נמצאו שרידי דנ"א של נגיף הווריולה, הגורם לאבעבועות השחורות. האחת הייתה אישה בת 30 עד 35 והשני גבר בן 18 עד 20. שניהם היו ממוצא ילידי, והבדיקה הגנטית לא העלתה עדות למוצא אירופי בגנום האנושי שלהם.

שני הגנומים של הנגיף היו כמעט זהים. לדברי החוקרים, הדמיון מלמד כי השניים נדבקו ככל הנראה באותה התפרצות, או לפחות בזן אחד שהסתובב באזור באותה תקופה.

התיארוך המשולב של השרידים ושל הנגיף הציב את מותם בטווח שבין 1492 ל-1631. זהו טווח רחב, אך הוא חופף לתקופה שבה הספרדים השתלטו על אימפריית האינקה ומחלות חדשות התפשטו במהירות ברחבי היבשת. ההתפרצות המתועדת הראשונה של אבעבועות שחורות באמריקה התרחשה באי היספניולה ב-1518, ובשנים שלאחר מכן הגיעה המחלה למרכז אמריקה ולדרומה.

טביעת אצבע מן העולם הישן

כדי לברר מהיכן הגיע הנגיף, השוו החוקרים את הגנומים מצ'ילה לגנומים עתיקים ומאוחרים יותר של אבעבועות שחורות. בין היתר נכללו בהשוואה זנים שנמצאו באירופה של ימי הביניים, ובהם שושלות מן התקופה הוויקינגית, וכן זנים מן המאות ה-17 עד ה-20.

הגנומים מצ'ילה השתייכו לשושלת שאינה קיימת עוד. בעץ האבולוציוני של הנגיף הם נמצאו בין השושלות האירופיות הקדומות לבין הזנים שהתפשטו במאות המאוחרות יותר.

מיקום זה חשוב מפני שאילו הנגיף היה קיים באמריקה זמן רב לפני בואם של האירופים, היה צפוי למצוא שושלת שנפרדה מזו האירו-אסייתית בתקופה קדומה בהרבה. במקום זאת, הגנומים מצ'ילה היו קרובים לנגיפים מן העולם הישן. הממצא תומך אפוא במסקנה שהאבעבועות השחורות הובאו לאמריקה לאחר 1492, ולא התפתחו בה באופן עצמאי.

עם זאת, המחקר אינו מגלה מי נשא את הנגיף אל היישוב, אם הגיע דרך חיילים ספרדים, סוחרים, שליחים, שבויים או קהילות ילידיות שכבר נדבקו במקומות אחרים. הוא גם אינו מאפשר לקבוע אם השניים נדבקו ישירות מאירופים. סביר יותר שהמחלה עברה בין קהילות מקומיות לאורך רשתות התנועה והמסחר שהתקיימו באזור.

מחלה שהקדימה את הכובשים

האבעבועות השחורות לא נזקקו בהכרח לנוכחות ישירה של צבא אירופי בכל יישוב. אדם שנדבק היה יכול להעביר את המחלה הלאה, והיא התקדמה לאורך דרכים, מרכזי מסחר וקשרים משפחתיים.

לכן, מחלות שהגיעו עם האירופים התפשטו לעיתים לפני שהקהילות המקומיות פגשו כובשים או מיסיונרים. במקרים מסוימים הגיעו הספרדים לאזורים שכבר נפגעו ממגפות, לאחר שמנהיגים מתו, מערכות שלטון התערערו וקהילות שלמות נחלשו.

לנגיף האבעבועות השחורות היה יתרון קטלני במיוחד: לתושבי אמריקה לא הייתה חסינות שנרכשה לאחר דורות של חשיפה למחלה. אין פירוש הדבר שלא הייתה להם כל יכולת חיסונית, אלא שהאוכלוסיות לא הכירו את הנגיף ולא נשאו את ההגנה שנוצרה בעולם הישן בעקבות התפרצויות חוזרות.

המחקר החדש אינו מודד כמה בני אדם מתו באותה התפרצות ואינו מכריע בוויכוח על היקף קריסת האוכלוסייה הילידית. אולם הוא מחזק את העדות לכך שהנגיף הגיע גם לאזור מרוחק יחסית בצפון צ'ילה כבר בשלב מוקדם של התקופה הקולוניאלית.

הנגיף כבר התמחה בבני אדם

ניתוח הגנומים סיפק לחוקרים גם הצצה לאופן שבו נגיף האבעבועות השחורות השתנה במהלך השנים. נגיפים ממשפחת האבעבועות יכולים להדביק בעלי חיים שונים, אך נגיף הווריולה הסתגל בהדרגה לבני אדם בלבד.

במהלך ההסתגלות איבד הנגיף או השבית גנים ששימשו את אבותיו להדבקת בעלי חיים אחרים. החוקרים גילו כי בזן שנמצא בצ'ילה כבר הושבתו עשרות גנים, בדומה לזנים מאוחרים יותר. הדבר מרמז כי במאה ה-16 הנגיף כבר היה מותאם היטב להפצה מאדם לאדם.

לדברי החוקרים, קצב השינויים הגנטיים בנגיף הואט בתקופת המגפות הגדולות שלאחר הכיבוש הספרדי. אחת האפשרויות היא שהנגיף כבר הגיע למצב שהתאים היטב להתפשטות בקרב אוכלוסיות חסרות חסינות, ולכן לא נדרש לשינויים רבים נוספים.

לאחר הופעת החיסון הראשון נגד אבעבועות שחורות בסוף המאה ה-18, נראה שקצב ההתפתחות הגנטית גבר שוב. זהו ממצא מסקרן, אך הוא אינו מוכיח שהחיסון לבדו גרם לשינוי. מספר הגנומים העתיקים הזמינים עדיין קטן מדי כדי לשחזר בוודאות את קצב ההתפתחות של הנגיף בכל תקופה.

מה העצמות אינן מספרות

לצד חשיבותו, המחקר נשען על שני נשאים בלבד מתוך 13 בני האדם שנבדקו. אי-אפשר להסיק מכך שרק שניים נדבקו, שכן דנ"א של נגיפים אינו נשמר בכל גוף ובכל עצם באותה מידה. ייתכן שאנשים נוספים באתר חלו אך לא נותר מהם חומר גנטי שניתן לזהות כיום.

גם טווח התיארוך - 1492 עד 1631 - רחב מכדי לקשור את המקרים להתפרצות היסטורית מסוימת. הדמיון בין הגנומים תומך באפשרות של התפרצות משותפת, אך אינו מוכיח שהשניים מתו באותו זמן או נדבקו זה מזה.

החוקרים אף אינם יכולים לקבוע בוודאות כי האבעבועות השחורות הן שגרמו למותם. מציאת דנ"א של הנגיף מעידה שהם נדבקו סמוך למותם או נשאו את המחלה, אך ייתכן שגורם נוסף תרם למוות.

לשם הבנת התמונה המלאה יידרשו גנומים נוספים מאתרים אחרים באמריקה, מתקופות שונות ומאזורים שלא הותירו תיעוד היסטורי מפורט.

האם הנגעים יוחסו בטעות לארסן

בשרידים אנושיים מאזור קמארונס התגלו בעבר שינויים בעצמות שיוחסו בין היתר לחשיפה ממושכת לארסן, המצוי באופן טבעי במקורות מים מסוימים באזור.

החוקרים מעלים אפשרות כי לפחות חלק מן הנגעים שנצפו באוכלוסייה עשויים להיות קשורים גם למחלות מידבקות, ובהן אבעבועות שחורות. עם זאת, אין לראות בכך אבחנה חדשה לכל השרידים שנבדקו בעבר.

האבעבועות השחורות פגעו בעיקר בעור וברקמות הרכות, ולכן אינן מותירות תמיד סימן חד-משמעי בעצמות. רק שילוב בין בדיקות גנטיות, בדיקות שלד, תיארוך והקשר ארכאולוגי יכול להבחין בין מחלות לבין חשיפה סביבתית.

מעבדה להיסטוריה אנושית

המחקר מדגים כיצד עצם קטנה עשויה לשמר מידע שאינו מופיע בכתבי הכובשים או בזיכרון המקומי. דנ"א עתיק אינו מספר רק מי היו בני האדם שנקברו באתר, אלא גם אילו חיידקים ונגיפים נשאו, עם מי נפגשו ואילו מחלות נעו לאורך נתיבי מסחר והגירה.

לשיטה יש חשיבות גם למחקר בישראל, שבה נמצאו שרידי אדם מתקופות רבות ובצומתי מעבר בין אפריקה, אסיה ואירופה. בדיקות דומות עשויות לזהות מחוללי מחלות קדומים, לבדוק תיאורים היסטוריים של מגפות ולהבחין בין מחלות שנולדו באזור לבין כאלה שהגיעו עם צבאות, סוחרים ועולי רגל.

אלא שגם דנ"א עתיק אינו מספר את הסיפור לבדו. הממצא הגנטי צריך להשתלב בתיעוד ההיסטורי, בארכאולוגיה ובחקר החברה. במקרה של קמארונס 9, הוא מעניק אישור ביולוגי לסיפור שהיה מוכר במשך מאות שנים - ומראה כי הנגיף האירופי כבר התפשט בין תושבי אמריקה בראשית תקופת הכיבוש.