המחקר הגנטי הגדול ביותר שנערך עד כה בפיברומיאלגיה מחזק את ההבנה כי מקור המחלה אינו בשרירים עצמם, אלא בעיקר בדרך שבה המוח ומערכת העצבים מעבדים כאב וגירויים. החוקרים מצאו עשרות אזורים בגנום הקשורים לסיכון למחלה, כאשר מרבית ההשפעה התורשתית התמקדה ברקמות המוח ובתאי העצב.
המחקר פורסם (28.7.26) בכתב העת Nature Medicine וכלל נתונים גנטיים של יותר מ-2.56 מיליון בני אדם מ-11 מאגרי מידע. מתוכם, 54,629 אובחנו בפיברומיאלגיה. זהו היקף גדול בהרבה מזה של מחקרים קודמים בתחום, והוא אפשר לחוקרים לזהות 26 אזורים בגנום הקשורים למחלה.
הכאב אינו מדומיין
פיברומיאלגיה היא מחלה כרונית המתבטאת בכאב מפושט בגוף, בעייפות, בהפרעות שינה ולעיתים גם בקשיי ריכוז וזיכרון. מכיוון שאין בדיקת דם, צילום או בדיקה אחרת שמאבחנים אותה באופן חד-משמעי, חולים רבים מתמודדים במשך שנים עם ספקנות ואף עם טענות שהכאב שלהם נובע בעיקר ממצב נפשי.
הממצאים החדשים מעניקים בסיס ביולוגי רחב יותר למחלה. החוקרים בדקו באילו רקמות בגוף פעילים הגנים הקשורים לפיברומיאלגיה ומצאו כי ההשפעה התורשתית הייתה מרוכזת בעיקר במוח ובתאי עצב. לעומת זאת, לא נמצאה התמקדות דומה ברקמות השריר או בתאים של מערכת החיסון.
המשמעות היא שהכאב שחווים החולים אינו נובע בהכרח מנזק לשריר או למפרק, אלא משיבוש באופן שבו מערכת העצבים קולטת, מפרשת ומגבירה אותות כאב. גירויים שאדם בריא עשוי לחוש כלחץ קל או אי-נוחות עלולים להתפרש אצל חולה בפיברומיאלגיה ככאב חזק ומתמשך.
הקשר המפתיע לגן HTT
הקשר הגנטי החזק ביותר שנמצא במחקר היה לגרסה מסוימת של הגן HTT, המוכר בעיקר בשל מעורבותו במחלת הנטינגטון. עם זאת, החוקרים מדגישים כי אין משמעות הדבר שחולי פיברומיאלגיה נמצאים בסיכון למחלת הנטינגטון.
השינוי הגנטי הגורם להנטינגטון שונה לחלוטין מן הגרסה שנמצאה במחקר. הגרסה שנקשרה לפיברומיאלגיה העלתה את הסיכוי למחלה בשיעור מתון של כ-9% בלבד. מדובר באחד מגורמי הסיכון הרבים המרכיבים יחד את הנטייה למחלה, ולא בגורם יחיד הקובע אם אדם יחלה.
החוקרים זיהו גם גנים נוספים המעורבים בתקשורת בין תאי עצב, בהעברת אותות במוח ובעיבוד כאב. כל אחד מהם משפיע ככל הנראה במידה קטנה, אך הצטברותם עשויה להגביר את הרגישות של מערכת העצבים לכאב.
מדוע כמה מחלות מופיעות יחד
המחקר מצא חפיפה גנטית ניכרת בין פיברומיאלגיה לבין כמה מצבים רפואיים אחרים, ובהם כאבי גב, תסמונת המעי הרגיז ותסמונת דחק בתר-חבלתית. קשרים גנטיים חלשים יותר נמצאו גם לדיכאון, להפרעות שינה, לתסמונת העייפות הכרונית ולתסמונת שלאחר קורונה.
הממצאים עשויים להסביר מדוע רבים מחולי הפיברומיאלגיה סובלים במקביל מכמה תסמונות. ייתכן שחלק מן המצבים חולקים מנגנונים ביולוגיים משותפים הקשורים לרגישות יתר של מערכת העצבים, לעיבוד כאב ולתגובה ממושכת למצבי דחק.
עם זאת, החפיפה הגנטית אינה אומרת שכל חולה בפיברומיאלגיה יסבול גם מהמצבים האחרים. היא מצביעה על כך שבחלק מן המקרים קיימים גורמי סיכון משותפים, שעשויים להוביל לתסמינים שונים אצל אנשים שונים.
מדוע נשים מאובחנות יותר
פיברומיאלגיה מאובחנת בשיעור גבוה בהרבה אצל נשים, אך במחקר נמצא כי המבנה הגנטי הקשור למחלה היה כמעט זהה אצל נשים וגברים. החוקרים מעריכים כי ההבדל בשיעורי האבחון אינו נובע כנראה מגנים שונים בין המינים.
ייתכן שהפער קשור לגורמים ביולוגיים אחרים, ובהם פעילות הורמונלית, להבדלים בחשיפות סביבתיות או לאופן שבו נשים וגברים פונים לטיפול ומתארים כאב. אפשרות נוספת היא שהמחלה אינה מזוהה במידה מספקת אצל גברים, משום שפיברומיאלגיה נתפסת לעיתים כמחלה נשית.
הממצא עשוי לעודד רופאים לשקול את האבחנה גם אצל גברים המתמודדים עם כאב מפושט, עייפות והפרעות שינה, ולא לשלול אותה רק משום שהיא שכיחה יותר בקרב נשים.
כיוון אפשרי לתרופות חדשות
החוקרים סימנו כמה מסלולים ביולוגיים שעשויים לשמש בעתיד לפיתוח תרופות. אחד מהם קשור לגן HTT ולחלבון GPR52, המסייע לווסת את פעילותו. כיוון נוסף קשור לגן CELF4, שכבר נבחן במחקרים העוסקים בטיפול בכאב כרוני.
זיהוי גנים הקשורים למחלה יכול לסייע למדענים להבין אילו תהליכים במערכת העצבים משתבשים ואילו חלבונים עשויים לשמש מטרות לטיפול. עם זאת, הדרך מגילוי גנטי לתרופה יעילה עלולה להימשך שנים, ולא כל יעד שנראה מבטיח במחקר אכן הופך לטיפול.
בשלב זה אין בדיקה גנטית שיכולה לאבחן פיברומיאלגיה או לחזות באופן אמין מי יפתח את המחלה. גם מי שנושא אחת מן הגרסאות שנמצאו במחקר לא בהכרח יחלה, משום שהמחלה מושפעת משילוב מורכב של תורשה, סביבה, מצב בריאותי ואירועי חיים.
בריאבבהממצאים עשויים להיות חשובים במיוחד לחולים המתמודדים לא רק עם הכאב, אלא גם עם הקושי לקבל הכרה במחלתם. המחקר מחזק את הטענה שפיברומיאלגיה היא מחלה בעלת בסיס ביולוגי ממשי, הקשור לפעילות מערכת העצבים.
הוא עשוי גם לשנות בהדרגה את האופן שבו המחלה נתפסת ומטופלת. במקום לחפש פגיעה בשרירים, ייתכן שהדגש יעבור עוד יותר לטיפולים המשפיעים על עיבוד הכאב במוח, על איכות השינה ועל ויסות הפעילות העצבית.
עם זאת, הממצאים אינם משנים בשלב זה את הטיפול הרפואי המקובל ואינם מציעים תרופה חדשה. הם מספקים בעיקר מפה מדויקת יותר של התהליכים הגנטיים והעצביים העומדים מאחורי המחלה.
רוב המשתתפים ממוצא אירופי
למחקר כמה מגבלות. כ-90% מן החולים שנכללו בו היו ממוצא אירופי, ולכן לא ברור אם אותם קשרים גנטיים מתקיימים באותה מידה גם באוכלוסיות ממוצאים אחרים.
חלק מן האבחנות התבססו על רישומים רפואיים ממערכות בריאות שונות, שבהן עשויים להיות הבדלים באופן האבחון ואף טעויות ברישום. נוסף על כך, זיהוי קשר בין גן לבין מחלה אינו מוכיח שהגן עצמו גורם לה באופן ישיר.
למרות המגבלות, גודלו החריג של המחקר והעובדה שהממצאים חזרו בכמה מאגרי מידע מחזקים את מסקנת החוקרים: פיברומיאלגיה היא בראש ובראשונה הפרעה הקשורה למערכת העצבים ולעיבוד הכאב, ולא מחלה שמקורה העיקרי בשרירים.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה