לא רק בסוללות: מי השתייה הם מקור משמעותי לחשיפה לליתיום

ליתיום מוכר בעיקר כחומר מרכזי בייצור סוללות וכתרופה הניתנת במינונים מבוקרים למצבים נפשיים מסוימים. אולם מחקר חדש מעלה כי עבור אוכלוסיות מסוימות הוא גם חלק קבוע ממי השתייה - ומקור מתמשך לחשיפה אנושית הניתנת למדידה בגוף.

המחקר, שפורסם ב-23 ביולי 2026 בכתב העת Journal of Exposure Science & Environmental Epidemiology מקבוצת Nature, בחן את ריכוזי הליתיום במי ברז ביתיים ובדגימות שתן שנאספו ממשתתפים בקהילות ילידיות במערב ארצות הברית.

החוקרים מצאו קשר ברור בין כמות הליתיום במי השתייה לבין הכמות שנמדדה בשתן. לדבריהם, הממצאים מחזקים את ההערכה כי מים המכילים ליתיום הם מקור משמעותי ומתמשך לחשיפה סביבתית - ולא רק ממצא נקודתי שאינו משתקף בגוף.

מאות דגימות מים ושתן

במסגרת המחקר נבדקו 673 דגימות מי ברז שנאספו מבתי המשתתפים באריזונה, אוקלהומה, דקוטה הצפונית ודקוטה הדרומית בשנים 2022-2024. נוסף על כך נבדקו 613 זוגות של דגימות שתן שנלקחו מאותם משתתפים בשתי תקופות שונות: בשנים 2006-2009 ובשנים 2022-2024.

מבנה המחקר אפשר לחוקרים לבחון לא רק את מצב החשיפה בזמן מסוים, אלא גם אם רמות הליתיום בגוף השתנו לאורך תקופה של כ-15 שנה. הם השוו בין דגימות השתן הישנות והחדשות ובדקו כיצד הן קשורות לריכוזי הליתיום שנמדדו במי הברז הביתיים.

חציון ריכוז הליתיום במים עמד על 35.6 מיקרוגרם לליטר. לשם השוואה, המכון הגאולוגי האמריקני קבע רמת סינון בריאותית של 10 מיקרוגרם לליטר. אין מדובר בתקן מחייב או בהוכחה שמים החורגים מהרמה מסוכנים, אלא בערך המשמש את הרשויות והחוקרים לזיהוי מקומות שבהם נדרשת בחינה נוספת.

כל הדגימות שנאספו באריזונה חרגו מרמת הסינון הזאת. כך היה גם ב-93% מהדגימות שנאספו בדקוטה הצפונית ובדקוטה הדרומית וב-35% מהדגימות מאוקלהומה. התוצאות הצביעו על הבדלים ניכרים בין האזורים, ככל הנראה בשל מקורות המים והמבנה הגאולוגי המקומי.

הרמות בגוף כמעט לא השתנו

חציון ריכוז הליתיום בשתן עמד בשנים 2006-2009 על 30.8 מיקרוגרם לגרם קריאטינין. בשנים 2022-2024 הוא עמד על 31.2 מיקרוגרם לגרם קריאטינין. לאחר התאמות סטטיסטיות מצאו החוקרים עלייה ממוצעת מתונה של כ-8% בין שתי התקופות.

בעיני החוקרים, הדמיון בין המדידות מעיד על יציבות יחסית של החשיפה לאורך זמן. גם לאחר כ-15 שנה נמדדו אצל אותם משתתפים רמות דומות של ליתיום בשתן, אף שהבדיקה הישירה של מי הברז נערכה רק בתקופה המאוחרת.

עוד נמצא כי ככל שריכוז הליתיום במים היה גבוה יותר, כך נטו גם רמות הליתיום בשתן להיות גבוהות יותר. המתאם נמצא הן בדגימות הישנות והן בדגימות החדשות. ריכוז הליתיום במי השתייה הסביר כ-29% מהשונות בין המשתתפים ברמות הליתיום שנמדדו בגוף.

כל הכפלה של ריכוז הליתיום במים נקשרה בתחילה לרמת ליתיום גבוהה ב-22% בשתן. לאחר שהחוקרים הביאו בחשבון את אזור המגורים, הקשר נחלש אך נותר קיים: הכפלת הריכוז במים נקשרה לעלייה של כ-9% בריכוז בשתן.

התוצאה מלמדת כי גם לגורמים אזוריים אחרים יש השפעה על החשיפה. עם זאת, מי השתייה עצמם נותרו גורם בעל תרומה ממשית למדידות שנמצאו בגוף.

סמן ביולוגי לחשיפה סביבתית

אחד החידושים המרכזיים במחקר הוא האפשרות להשתמש בריכוז הליתיום בשתן כסמן ביולוגי לחשיפה סביבתית. עד כה היה קושי להעריך את החשיפה הכוללת לליתיום בקרב אוכלוסיות שאינן מקבלות אותו כתרופה, בין השאר משום שהוא עשוי להגיע ממי שתייה, ממזון וממקורות סביבתיים נוספים.

הממצאים מראים כי בדיקת שתן עשויה לשקף במידה ניכרת את החשיפה לליתיום במי השתייה. כלי כזה עשוי לשמש במחקרים עתידיים שיבחנו אוכלוסיות המתגוררות סמוך למכרות ליתיום, למפעלי עיבוד ולמקורות מים שבהם קיימים ריכוזים טבעיים גבוהים של היסוד.

ליתיום מצוי באופן טבעי בסלעים, במי תהום ובתמלחות. הוא עשוי להשתחרר למים בעקבות תהליכים גאולוגיים טבעיים, אך החוקרים מזהירים כי התרחבות הכרייה והעיבוד התעשייתי עלולה להגדיל בעתיד את פליטתו לסביבה.

הביקוש העולמי לליתיום גדל במהירות בשל התרחבות השימוש במכוניות חשמליות, במתקני אגירת חשמל ובמכשירים המופעלים באמצעות סוללות נטענות. לדברי החוקרים, התהליך מחייב ניטור סביבתי רחב יותר והערכה מסודרת של החשיפה האנושית.

לא נמצאה הוכחה לנזק בריאותי

המחקר אינו קובע כי ריכוזי הליתיום שהתגלו מסוכנים. החוקרים לא בדקו שכיחות מחלות, פגיעה בכליות, השפעות על בלוטת התריס או תוצאות בריאותיות אחרות, ולכן אי-אפשר להסיק ממנו אם החשיפה שנמדדה מזיקה, מועילה או חסרת השפעה.

המחקרים הקיימים על חשיפה לכמויות זעירות של ליתיום אינם מספקים לפי שעה תשובה ברורה. מחקרים מסוימים העלו אפשרות להשפעות נפשיות חיוביות בריכוזים נמוכים, אך מחקרים אחרים לא הצליחו לאשר זאת. מנגד, ידוע כי מינונים תרופתיים גבוהים בהרבה עלולים להיות קשורים להשפעות על הכליות, בלוטת התריס ובלוטות יותרת התריס.

החוקרים מדגישים כי רמות הליתיום הסביבתיות שנמדדו במחקר נמוכות בכמה סדרי גודל מהמינונים הניתנים במסגרת טיפול תרופתי. לכן אין להשוות בין שתיית מים המכילים כמויות זעירות של ליתיום לבין נטילת תרופות ליתיום.

מה קורה בישראל

משרד הבריאות מסר ל-News1 כי בישראל, כמו במדינות רבות בעולם, לא נקבע תקן מחייב לליתיום במי שתייה. עוד נמסר כי בידי המשרד קיימים נתונים מבדיקות שבוצעו במקורות מים שונים, וכי הוא ממשיך לבחון את הצורך בהרחבת הניטור בהתאם לידע המקצועי המצטבר בארץ ובעולם.

עם זאת, ליתיום אינו נכלל כיום בבדיקות החובה השגרתיות של מי השתייה בארץ, ולכן אינו מנוטר באופן קבוע.

המחקר החדש אינו מצביע על סכנה בריאותית ממי שתייה המכילים ליתיום, וגם משרד הבריאות אינו קובע כי קיימת כאן בעיה. החוקרים עצמם מדגישים כי לא בחנו תחלואה או השפעות בריאותיות, אלא רק את הקשר בין ריכוזי הליתיום במי השתייה לבין רמותיו בגוף.

עם זאת, המחקר מוסיף נדבך חדש לדיון המדעי בכך שהוא מצביע על כך שמי שתייה עשויים להיות מקור מתמשך לחשיפה לליתיום. במקביל, מתברר כי בישראל אין כיום ניטור שגרתי של ליתיום במי השתייה, אף שמשרד הבריאות מחזיק בנתונים ממדידות שבוצעו במקורות מים שונים ובוחן את הצורך בהרחבת המעקב בהתאם לידע המדעי שיצטבר בעתיד.