גבולות המחאה על חילול שבת: הרב הראשי האשכנזי נחלץ להגנת עמיתו

הרב הראשי לישראל ונשיא מועצת הרבנות הראשית, הרב קלמן בר, יוצא נגד החלטתו של נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אשר קולה, שקיבל תלונה נגד עמיתו הרב הראשי הספרדי הרב דוד יוסף בעקבות התבטאויותיו החריפות כלפי שופטי בית המשפט העליון.

במכתב ששיגר (28.7.26) לקולה כתב הרב בר כי הוא מסתייג עמוקות מהקביעה שלפיה הביקורת שהשמיע הרב יוסף על מתן החלטה שיפוטית במהלך השבת אינה נובעת מתפקידו כרב ראשי לישראל. לדבריו, עמידה על מעמדה הציבורי של השבת אינה עניין נלווה לכהונת הרב הראשי, אלא חובה המצויה בליבת אחריותו.

החלטת הנציב, שפורסמה ב-16 ביולי, עסקה בדברים שאמר הרב יוסף נגד שופטי העליון שדנו במהלך השבת בעתירות הנוגעות להגבלות על הפגנות בזמן מלחמה. בין היתר השתמש הרב יוסף בביטויים "השופטים החצופים האלה" ו"בג"ץ אויב היהדות".

קולה קבע כי ההתבטאויות חרגו מביקורת לגיטימית, כוונו אישית נגד השופטים ואינן מתיישבות עם השיח הממלכתי המצופה ממי שמכהן גם כנשיא בית הדין הרבני הגדול. עוד קבע כי הדברים אינם חוסים תחת החריג בכללי האתיקה לדיינים, המוציא מתחולתם פעילות הנובעת מתפקידו של דיין כרב ראשי.

הרב בר: הנציב אינו חולק על עצם הביקורת

הרב בר מציין במכתבו כי החלטת הנציב אינה חולקת על הביקורת לגופה. לדבריו, קולה עצמו קיבל בחודש מאי תלונות שהוגשו נגד התנהלות שופטי העליון בפרשה וקבע כי הן מוצדקות. המחלוקת, לפיכך, מתמקדת בשאלה אם הבעת עמדה בנושא השבת היא חלק מתפקידו של הרב הראשי.

"הנני רואה חובה להביע בפניכם את הסתייגותי העמוקה מעמדה זו", כתב הרב בר. לטענתו, הרבנות הראשית נשאה מאז היווסדה באחריות לשמירת צביונו היהודי של היישוב בארץ ישראל, ולאחר הקמת המדינה - לשמירת צביונה היהודי של המדינה.

לדבריו, מעמדה של השבת במרחב הציבורי אינו עניין דתי פרטי בלבד. השבת היא אחד הביטויים המרכזיים לזהותה היהודית של מדינת ישראל, ולפיכך מחאה של רב ראשי על פגיעה בה נובעת במישרין משליחותו הציבורית.

הרב בר מדגיש כי הרבנות הראשית נוסדה כ-27 שנים לפני הקמת המדינה ועוד בטרם הוקם בית המשפט העליון. לדבריו, הרבנים הראשיים ראו לאורך הדורות בשמירת השבת הציבורית חלק בלתי נפרד מתפקידם, ולא זכות משנית שניתן להפרידה מסמכויותיהם המוגדרות בחוק.

מסתמך על הרב קוק והרב הרצוג

לביסוס עמדתו סוקר הרב בר התבטאויות ופעולות של רבנים ראשיים קודמים. הוא מצטט מדברי מייסד הרבנות הראשית, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שמחה בחריפות על חילולי שבת פומביים ועל פעילות של מנהיגי ציבור בשבת.

הרב בר מזכיר כי הרב קוק והראשון לציון הרב יעקב מאיר פרסמו מכתב מחאה נגד אחד מראשי הסוכנות היהודית שחילל שבת במסגרת תפקידו הציבורי. השניים טענו כי מנהיג המחלל את השבת ופוגע במצפון הציבור אינו ראוי לייצג את העם.

במכתב מובאים גם דבריו של הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג משנת 1944, עוד לפני הקמת המדינה. הרב הרצוג קבע כי השבת היא "המקדש הרוחני של עם ישראל", וכי האחריות לשמירתה מוטלת בראש ובראשונה על הגופים הציבוריים והמוסדות הלאומיים.

הרב בר מסתמך גם על דברי הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שקרא לחזק את מעמדה של השבת במדינת ישראל, ועל דברי הרב הראשי איסר יהודה אונטרמן נגד ניסיונות לפגוע בערכים הדתיים שעליהם הושתתו המוסדות הלאומיים.

לא מעשה פרטי אלא פעולה שלטונית

הרב בר מוסיף כי המקרה שבו עסק הרב יוסף חמור במיוחד מבחינת תפקיד הרבנות, משום שאין מדובר בחילול שבת במסגרת חייו הפרטיים של אדם. לדבריו, ההחלטה ניתנה בידי שופטים בעת שמילאו תפקיד שלטוני, ולכן היא נושאת משמעות ציבורית רחבה הנוגעת למעמדה של השבת ולצביונה היהודי של המדינה.

"עמידתו של הרב הראשי לישראל על משמר קדושת השבת הייתה חלק מאחריותו הציבורית ומחובתו כנושא תפקיד זה", כתב. הוא הוסיף כי אילו נמנע הרב יוסף מהשמעת קולו, ניתן היה לראות בכך הימנעות ממילוי האחריות המוטלת עליו.

הרב בר אינו מתייחס במישרין לכל הביטויים החריפים שבהם השתמש הרב יוסף ואינו דן בנפרד בשאלה אם היה ראוי לכנות את שופטי העליון "חצופים" או להגדיר את בג"ץ "אויב היהדות". טענתו ממוקדת בשאלה המוסדית: האם עצם ההתערבות בנושא חילול השבת נעשתה במסגרת תפקידו של הרב הראשי.

בכך נותרת בעינה מחלוקת מרכזית בין שני הרבנים הראשיים לבין עמדת הנציב. קולה הבחין בין זכותו של רב ראשי להביע עמדה בענייני דת לבין חובתו של נשיא בית הדין הגדול להימנע מביזוי שופטים. הרב בר, מנגד, טוען כי כאשר מדובר בפגיעה ציבורית בשבת, שתיקתו של הרב הראשי היא שעלולה להיחשב לחריגה מחובתו.