שקיפות תחת עומס: הזינוק בבקשות חושף ממשלה שלא עומדת בקצב

הציבור משתמש יותר ויותר בזכותו לקבל מידע מהשלטון, אך הרשויות אינן מצליחות תמיד להדביק את הקצב. הדוח השנתי על יישום חוק חופש המידע לשנת 2025, שמפרסמת (15.7.26) היחידה הממשלתית לחופש המידע מציג תמונה כפולה: מצד אחד, עלייה משמעותית במספר הבקשות שמוגשות למשרדי הממשלה וליחידות הסמך; מצד שני, ריבוי חריגות, תלונות ועתירות שמעיד כי במקרים רבים האזרח עדיין נדרש להיאבק כדי לקבל מידע שהחוק אמור להעמיד לרשותו.

בשנת 2025 הוגשו למשרדי הממשלה וליחידות הסמך 16,896 בקשות חופש מידע, לעומת 13,954 בשנת 2024 ו-13,098 בשנת 2023. מדובר בעלייה של כ-20% בתוך שנה אחת - נתון המלמד כי חוק חופש המידע הפך מכלי של עמותות ועיתונאים בלבד לכלי עבודה אזרחי רחב יותר. עם זאת, הדוח עצמו מציין כי משרד התחבורה דיווח על 2,422 בקשות ללא הפירוט הנדרש בדין, ולכן הנתון נכלל בסכום הכללי אך לא הובא בחשבון בחלק מן החישובים הסטטיסטיים.

הגופים שקיבלו את מספר הבקשות הגבוה ביותר הם הרשות הארצית לכבאות והצלה עם 2,796 בקשות, משרד התחבורה עם 2,422, משרד החינוך עם 2,245, משטרת ישראל עם 1,525 ומשרד הבריאות עם 769. הרשימה הזו אינה מקרית: היא משקפת את המקומות שבהם הציבור פוגש את המדינה בחיי היומיום - חינוך, בריאות, תחבורה, משטרה ובטיחות.

המספר שמספר את הסיפור: 553 עתירות בגלל שתיקה

הנתון החריף ביותר בדוח אינו מספר הבקשות, אלא מספר העתירות. בשנת 2025 הוגשו 738 עתירות חופש מידע. מתוכן 553 עתירות - כמעט 75% - הוגשו בשל אי-מתן מענה. כלומר, ברוב המקרים שבהם אזרחים, עמותות או חברות הגיעו לבית המשפט, הבעיה לא הייתה בהכרח סירוב מנומק או מחלוקת משפטית עקרונית, אלא פשוט היעדר תשובה מצד הרשות.

לכך מצטרף נתון כספי משמעותי: בשנת 2025 נפסקו נגד רשויות הממשלה הוצאות משפט בסך 1,189,323 שקל, לעומת 56,050 שקל בלבד שנפסקו לטובתן. במילים פשוטות: לא רק שהרשויות גוררות את הפונים לבית המשפט, אלא שבמקרים רבים הציבור גם מממן את המחיר של הכשל המינהלי.

הדוח עצמו מנסח זאת בזהירות, אך המספרים חדים: אי-מתן מענה אינו תקלה שולית, אלא התופעה המרכזית שמובילה אזרחים לבית המשפט. זו אינה רק בעיית שירות; זו פגיעה בזכות חוקית שנועדה לאפשר פיקוח ציבורי על פעילות השלטון.

איפה נתקעים יותר מ-120 יום

חוק חופש המידע קובע כי יש להשיב לבקשה בתוך 30 יום, עם אפשרות להארכות במקרים המתאימים, ועד תקרה של 120 יום. בשנת 2025 נענו 69.3% מהבקשות בתוך 30 יום, אך 7.9% מהבקשות נענו רק אחרי יותר מ-120 יום - כלומר מעבר לתקרה המרבית שקובע החוק.

בקרב רשויות בעלות היקף פעילות משמעותי, צה"ל בולט במיוחד לרעה: 75% מהבקשות אליו נענו לאחר יותר מ-120 יום. אחריו מופיעים משרד התקשורת עם 61.4%, משרד החוץ עם 34.8% והמשרד להגנת הסביבה עם 34%. מדובר בפער דרמטי בין לשון החוק לבין המציאות המינהלית.

יש מקום לומר ביושר: חלק מן הגופים הללו עוסקים במידע רגיש, מורכב ולעיתים ביטחוני או מדיני. אבל דווקא בשל כך נדרש מנגנון מסודר יותר - כזה שיודע להבחין בין מידע שניתן למסור, מידע שיש למסור באופן חלקי, ומידע שאכן יש הצדקה למנוע. עיכוב ממושך אינו תחליף להחלטה.

הגופים שמושכים אש

משרד התחבורה, משרד הבריאות וצה"ל מופיעים בדוח בכמה נקודות חולשה במקביל. לפי הדוח, מספר העתירות הרב ביותר לפי רשות נרשם נגד משרד התחבורה - 61 עתירות, אחריו משרד הבריאות עם 49, צה"ל עם 46 ומשרד ראש הממשלה עם 23. גם במספר פסקי הדין מופיעים אותם גופים בצמרת: משרד התחבורה עם 64 פסקי דין, משרד הבריאות וצה"ל עם 48 כל אחד, ומשרד המשפטים עם 22

בתלונות שהוגשו ליחידה הממשלתית לחופש המידע, התמונה דומה. בשנת 2025 הגיעו ליחידה 328 תלונות, ו-82% מהן הוגשו בשל אי-מתן מענה במועד. הרשויות שלגביהן הוגשה כמות התלונות המוצדקות הגבוהה ביותר היו משרד הבריאות עם 41 תלונות, משרד התחבורה עם 28, צה"ל עם 16 ומשרד החינוך עם 14.

הנתונים הללו אינם מוכיחים בהכרח זלזול מכוון מצד כל אחת מהרשויות. הם כן מצביעים על כשל חוזר בניהול הבקשות, בהקצאת כוח אדם, במעקב אחר מועדים ובתרבות הארגונית של שקיפות. כאשר אותם משרדים חוזרים שוב ושוב במדדי העתירות, התלונות והעיכובים - קשה לטעון שמדובר במקרים נקודתיים בלבד.

מי דוחה יותר, ומדוע

הדוח מציג גם את עילות הדחייה המרכזיות שבהן השתמשו הרשויות בשנת 2025. העילה הנפוצה ביותר הייתה פגיעה בפרטיות - 1,115 דחיות, שהן 23.4% מכלל עילות הדחייה. אחריה: "לא ניתן לאתר את המידע" עם 1,008 מקרים, "דיונים פנימיים" עם 713 מקרים, ו"החוק אינו חל" עם 585 מקרים

לכאורה, חלק מן העילות הללו לגיטימיות לחלוטין. פרטיות היא ערך מוגן, ויש מידע שאכן אינו מצוי בידי הרשות או אינו נכלל תחת החוק. אבל כאשר "לא ניתן לאתר את המידע" הופך לאחת העילות המרכזיות, מתעוררת שאלה רחבה יותר: האם הבעיה היא רק משפטית, או גם ניהולית? במינהל ציבורי תקין, מידע שנוצר מכוח פעילות שלטונית צריך להיות מתועד, מסודר ונגיש לרשות עצמה - עוד לפני שהוא נגיש לציבור.

בקרב רשויות עם יותר מ-100 בקשות בשנה, שיעורי הדחייה הגבוהים ביותר נרשמו במשרד המשפטים - 45.2%, במשרד העבודה - 41.7%, בהנהלת בתי המשפט - 39.5%, ובמשטרת ישראל - 37.3%. מנגד, שיעורי המענה החיובי הגבוהים ביותר נרשמו ברשות האוכלוסין וההגירה, במשרד הרווחה, ברשות המים ובמשרד הכלכלה.

העמותות הפכו לשחקן המרכזי בבתי המשפט

העתירות בתחום חופש המידע אינן מוגשות ברובן בידי אזרחים פרטיים. מתוך 738 העתירות שהוגשו בשנת 2025, 506 הוגשו בידי עמותות - 68.6% מכלל העתירות. 188 עתירות הוגשו בידי גורמים פרטיים, 28 בידי חברות ו-16 בידי גורמים אחרים

הנתון הזה חשוב משום שהוא מלמד על פער בין הזכות הפורמלית לבין יכולת המימוש שלה. כל אזרח רשאי להגיש בקשת חופש מידע, אך כאשר הרשות אינה משיבה - לא כל אזרח מסוגל לממן עתירה, לעקוב אחר מועדים, לנסח כתבי טענות ולהתמודד עם המערכת. לכן עמותות הפכו לשחקן מרכזי באכיפת השקיפות השלטונית.

במובן הזה, הדוח אינו רק דוח על רשויות המדינה. הוא גם דוח על מצב החברה האזרחית בישראל: מי שמחזיק ידע משפטי, משאבים ועקשנות - מצליח להזיז את המערכת יותר מאזרח רגיל.

השלטון המקומי: פחות בקשות, יותר עתירות ביחס לממשלה

הדוח כולל גם נתונים על הרשויות המקומיות לשנת 2024. באותה שנה הוגשו לרשויות המקומיות 9,676 בקשות חופש מידע, לעומת 13,954 בקשות שהוגשו למשרדי הממשלה וליחידות הסמך. רוב הבקשות ברשויות המקומיות, 78.1%, הוגשו לעיריות; 14% למועצות מקומיות; ו-7.9% למועצות אזוריות. כ-83% מהבקשות נענו במלואן וכ-82% נענו בתוך 30 יום

אולם לצד הנתונים החיוביים יחסית, בשנת 2024 הוגשו 287 עתירות חופש מידע נגד רשויות מקומיות - יותר ממספר העתירות שהוגשו נגד משרדי הממשלה ויחידות הסמך באותה שנה, שעמד על 276. הדבר מלמד כי גם בשלטון המקומי קיימת בעיית אכיפה ממשית, במיוחד לנוכח הפער בין היקף הבקשות הנמוך יותר לבין מספר העתירות הגבוה.

דוח חופש המידע לשנת 2025 מלמד שהציבור הישראלי אינו אדיש. הוא מבקש מידע, בודק את השלטון, פונה לרשויות, מגיש תלונות ולעיתים גם מגיע לבית המשפט. במובן הזה, חוק חופש המידע חי ונושם.

אבל הדוח מלמד גם שהמערכת הממשלתית עדיין לא הפנימה עד הסוף את משמעות החוק. שקיפות אינה טובה שהרשות מעניקה לציבור כשהיא פנויה לכך; היא חובה שלטונית. כאשר שלוש מכל ארבע עתירות נובעות מאי-מתן מענה, וכאשר המדינה משלמת יותר ממיליון שקל בהוצאות משפט בשל התנהלות רשויותיה, הבעיה אינה רק בכמות הבקשות. הבעיה היא בתפיסה.

המדינה יודעת לגבות אגרות, לדרוש מסמכים, להטיל חובות ולהפעיל סמכויות. הדוח מזכיר שגם לציבור יש זכות לדרוש ממנה דבר בסיסי בהרבה: תשובה.