דוח הרשות השנייה: זינוק בתלונות על פרשנים והטיה בתוכניות אקטואליה

דוח נציב פניות הציבור של הרשות השנייה לשנת 2025 מציג תמונה רחבה של היחסים בין ציבור הצופים לבין אמצעי התקשורת בשנה נוספת של מלחמה. לצד הצורך המתמשך בחדשות ובמידע, ניכרת בו עייפות גוברת מן השיח המתלהם, חשדנות כלפי פרשנים ומגישים, רגישות רבה יותר לפגיעה בפרטיות ודרישה להבחנה ברורה בין דיווח, פרשנות והבעת דעה.

בשנת 2025 נמשכה מלחמת התקומה, וביוני נפתחה גם החזית מול אירן במבצע "עם כלביא". השידורים החיים, ההתרעות, הנפילות והשהייה במרחבים מוגנים החזירו את מהדורות החדשות למרכז סדר היום. עם זאת, הפניות שהגיעו לנציבות מלמדות כי הצופים כבר לא הסתפקו בקבלת מידע. הם בחנו מקרוב את התנהלות המגישים, את הטון, את בחירת המילים ואת הגבול שבין דיווח חדשותי לבין ניסיון להשפיע על עמדות הציבור.

הציבור דורש פחות הטפה ויותר הבחנה בין חדשות לדעה

המגמה הבולטת בדוח היא התרחבות הביקורת על אתיקה בשידור. פונים רבים טענו כי מגישים, כתבים ופרשנים אינם מסתפקים בהצגת העובדות או בניתוחן, אלא מביעים עמדות אישיות חריפות ומנסים לעצב את דעת הקהל.

אחת הדוגמאות הבולטות הייתה דבריו של פרשן חדשות 12 גיא פלג בתוכנית "אולפן שישי". פלג כינה את ראש הממשלה בנימין נתניהו "ארדואן הקטן" וטען כי הממשלה והעומד בראשה הם אויביה של מדינת ישראל. הנציב קבע כי הדברים נאמרו במסגרת חופש הביטוי, אך העיר כי מוטב היה לפלג לבחור מילים אחרות ופחות פוגעניות, והעביר את הערות הצופים לגורם המשדר.

מקרה אחר נגע לינון מגל בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14. לאחר נפילת הטיל בטמרה, שבה נהרגו ארבעה בני משפחה אחת, אמר מגל כי רוב האנשים בעיר הם נגד ישראל. הנציב מצא את התלונות מוצדקות וקבע כי הדברים היו גזעניים, מכלילים ופוגעניים כלפי הציבור הערבי, ובייחוד בעיצומה של מלחמה ובזמן שכוחות ההצלה עדיין טיפלו בנפגעים.

הדוח כולל גם פניות בעקבות דברי ערד ניר בחדשות 12, שאמר לאחר נפילת טיל אירני כי מדובר ב"תגובה ראויה לציון". הפונים ראו בכך אמירה המבטאת תמיכה באויב. במקרה אחר התלוננו צופים על משה גלסנר בערוץ 14, שטען כי המחאה נגד הממשלה ממומנת בהיקפים עצומים מכספים המגיעים מחוץ לארץ ואף נקב בסכומים.

המכנה המשותף למקרים האלה אינו עמדה פוליטית אחת. התלונות הופנו הן נגד אנשי תקשורת המזוהים עם השמאל והן נגד מגישים המזוהים עם הימין. הציבור, לפחות כפי שהוא משתקף בדוח, מבקש לדעת מתי הוא מקבל מידע, מתי פרשנות ומתי עמדה אישית חריפה של הדובר.

אמירות פוגעניות כבר אינן נתפסות כחלק טבעי מהאולפן

חלק ניכר מן הפניות עסק באמירות ובהתנהגויות שנתפסו כפוגעניות. בתוכנית "הפטריוטים", למשל, אמר אורח כי יש לסגור את עזה ולוותר גם על החטופים, והוסיף כי "שימותו גם החטופים וגם האזרחים שלהם". הפונים טענו כי ינון מגל לא הסתייג מן הדברים כנדרש וכי מדובר באמירה קשה כלפי החטופים ובני משפחותיהם.

במקרה נוסף התלוננו צופים לאחר שמגל התבדח על מגש סושי במהלך קטע שעסק בשלושים שנה לרצח יצחק רבין. הפונים פירשו את הדברים כרמז לרצון לחגוג את הרצח. תלונות אחרות הוגשו לאחר שמגל דיבר על סרטון של פעילת השמאל רעות ענבר, והפונים טענו כי דבריו הסיתו לאלימות כלפיה.

גם ערוצים אחרים עמדו במוקד. אייל ברקוביץ' התייחס בתוכנית "מוריה וברקו" לדבריו של שורד השבי איתן מור, שאמר כי המחאה שיחקה לידי חמאס. ברקוביץ' אמר כי זו חוצפה, כי שורדי השבי אינם צריכים להתראיין וכי עליהם להודות למפגינים שפעלו למענם. הדברים עוררו פניות רבות בשל היחס לשורד השבי ולמשפחתו.

התמונה העולה מן הדוח היא שהצופים אינם מקבלים עוד כמובן מאליו את הטענה שעימות, עלבון או השפלה הם רק חלק מתוכנית סוערת. דווקא לאחר שנים של שיח בוטה, הציבור מגלה רגישות רבה יותר לדרך שבה מגישים מדברים אל מרואיינים, זה אל זה ואל קבוצות באוכלוסייה.

המרואיין אינו שק חבטות

מגמה נוספת נוגעת להתנהגות מראיינים. הדוח מזכיר מגישים שתקפו פרשנים, קראו להם לצאת מהאולפן, השפילו מרואיינים ואף גידפו עמיתים לשידור. אחד המקרים הבולטים היה הראיון עם רמי דוידיאן בתוכנית "אופירה ולוינסון" בקשת 12.

דוידיאן, שחילץ צעירים רבים מאזור הטבח בפסטיבל נובה, התארח בתוכנית ונשאל על טענותיו כי הציל מאות בני אדם. פונים רבים, ובהם ניצולים שטענו כי דוידיאן הצילם, אמרו כי המראיינים השפילו אותו, תקפו אותו והטילו דופי בעדותו. הם תיארו את השידור כביזוי של אדם שסיכן את חייו כדי להציל אחרים.

המקרה ממחיש שינוי בציפיות מן המראיין. הציבור אינו דורש ראיונות רכים או הימנעות משאלות קשות, אלא גבול ברור בין חקירה עיתונאית לגיטימית לבין יחס שנתפס כהשפלה. מראיין רשאי לערער, לבדוק ולהקשות, אך לא להפוך את המרואיין למטרה.

תוכניות המציאות תחת ביקורת על בריונות וחרמות

הביקורת לא הוגבלה לחדשות ולאקטואליה. פניות רבות עסקו בהתנהגות אלימה ופוגענית בתוכניות מציאות, ובעיקר ב"האח הגדול". הפונים תיארו לאורך העונה בריונות, השפלות, חרמות, קללות, איומים וחוסר כבוד בין המשתתפים. אחת הדמויות הבולטות בפניות הייתה מאור ברוכמן.

הגורם המשדר מסר כי ההפקה מודעת לבולטות של ברוכמן וכי הפניות והעצומה שנשלחה מבטאות את מעורבות הצופים. עוד נמסר כי התוכנית מעודדת שיח פתוח בבית כל עוד הוא מתקיים בגבולות החוק וכפוף לכללי הבית.

גם אמירות שנראו לכאורה קלילות עוררו תגובות. בתוכנית נאמר כי הודו היא "מדינה מסריחה", והקריין השמיע אמירה סטיגמטית על הכנת חומר לחיטוי. צופים התלוננו על פגיעה בהודים ובישראלים ממוצא הודי. המקרה מלמד כי ההומור הטלוויזיוני נבחן כיום לא רק לפי כוונת המשדר אלא גם לפי האופן שבו קהילות שלמות חוות אותו.

השידור החי נכנס למקלטים ולבתים

אחת הסוגיות המרכזיות בדוח היא הפגיעה בפרטיות בזמן מלחמה. במהלך מבצע "עם כלביא" הגיעו מצלמות לחניונים תת-קרקעיים, למקלטים ולזירות הרס. אזרחים שנמלטו באמצע הלילה מצאו את עצמם מצולמים במצבי לחץ, עייפות ומבוכה, ולעיתים גם לאחר שביקשו שלא להיחשף.

במקרים אחרים צולמו אנשים דקות לאחר שניצלו מפגיעת טיל בביתם, כשהם המומים ומבולבלים. בשידור אחר ניתן היה לזהות בית שנפגע עוד לפני שהמשפחה קיבלה הודעה רשמית, והדבר גרם חרדה לקרובים ולמכרים.

הנציב מציב כאן מבחן מהותי: האם התמונה מוסיפה מידע חיוני לציבור, או שהיא רק מספקת מראה דרמטי יותר. אירוע ביטחוני הוא בעל עניין ציבורי ברור, אך אין פירוש הדבר שכל אדם הנמצא בזירה מאבד את זכותו לפרטיות. צילום בית הרוס אינו מחייב בהכרח צילום תקריב של דייריו ברגע הקשה בחייהם.

הדוח מתאר את הרשתות החברתיות כ"ג'ונגל תקשורתי", שבו כל אדם יכול לצלם ולהפיץ תוכן בלי סינון, בדיקת עובדות או קבלת תגובה. דווקא משום כך, מצופה מגופי השידור הממוסדים לנהוג אחרת ולהראות כי מקצועיות פירושה גם לדעת מה לא לשדר.

המהירות גברה - אך גם הדרישה לסייג מידע

הדוח מצביע על פניות רבות בנוגע לדיווחים שגויים, מידע חלקי והטעיה. בין הדוגמאות נזכר פרשן שטען כי ראש השב"כ יתפטר בתוך חודש, וכן טענות בדבר מימון המחאה מחוץ לארץ והצגת מידע באופן מגמתי בנוגע לנשיא בית המשפט העליון.

עמדת הנציב היא כי בתקופות חירום יש לסייג מידע ראשוני ולהבהיר לצופים כי הוא טרם אומת. כאשר המקור הוא רשת חברתית, יש לציין זאת במפורש ולהדגיש כי לא כל מידע המופץ שם נבדק.

ההמלצה הזאת נוגעת לאחת הבעיות המרכזיות של השידור העכשווי: התחרות על הקדימות. כאשר כל ערוץ מבקש להיות הראשון לדווח, הקו בין מה שידוע לבין מה שמוערך עלול להיטשטש. הציבור, לעומת זאת, נוטה לזכור את הכותרת הראשונה גם אם תוקנה לאחר מכן. לכן הסייג אינו פרט טכני אלא חלק מאחריותו של המשדר.

הצופים גם מגינים על עיתונאים שהם מעריכים

לצד התלונות, הנציבות קיבלה גם פניות חיוביות. צופים ומאזינים ביקשו לשבח כתבים, מגישים ושדרנים על מידע שסיפקו, על סיוע שנתנו ועל עמדות שהביעו. במקרה אחד הגיע גל גדול של פניות תמיכה בעיתונאי בעקבות דברים שהנציבות עצמה ראתה כלא ראויים, כאשר הפונים טענו כי מדובר בחופש העיתונות.

התופעה מלמדת כי הפניות לנציבות הן לעיתים המשך ישיר של המאבק הציבורי. אירוע תקשורתי אחד יכול להוליד תלונות מצד מחנה אחד ופניות תמיכה מצד מחנה אחר. לכן מספר הפניות אינו בהכרח מדד לאיכות התוכן, אלא גם לעוצמת ההתארגנות והמעורבות של קהלים שונים.

קריאה לקוד אתי מיוחד לשעת חירום

נציב פניות הציבור דוד רגב מציע לשקול גיבוש קוד אתי ייעודי לסיקור מצבי חירום. לדבריו, קוד כזה יכול להיקבע בשיתוף המאסדרים, גופי השידור, מועצת העיתונות וארגוני העיתונאים, ולכלול כללים לצמצום הפגיעה באנשים במצבי טראומה, הימנעות מחשיפת זהות לפני הודעה רשמית והגבלת הכניסה למרחבים פרטיים גם לאחר שנפגעו.

הקריאה אינה מבקשת לצמצם את חופש העיתונות, אלא להבחין בין מידע חיוני לבין חשיפה שאין בה צורך ציבורי ממשי. בעידן שבו הרשתות החברתיות מציעות כמעט כל תמונה וכל שמועה ללא עיכוב, היתרון של התקשורת המקצועית אינו רק במהירות, אלא בשיקול הדעת, באימות ובריסון.

השורה המרכזית העולה מן הדוח היא שהציבור עדיין תלוי בתקשורת, במיוחד בזמן מלחמה, אך מעניק לה פחות חסינות מבעבר. הצופים מוכנים לשמוע דעות חריפות, אך דורשים לדעת שהן דעות; הם רוצים סיקור חי, אך לא במחיר רמיסת פרטיותם של נפגעים; הם מצפים לשאלות קשות, אך אינם מקבלים השפלה כברירת מחדל. עבור גופי השידור, זהו מבחן של אמון לא פחות משהוא מבחן של תוכן.