הרב הראשי נגד היתר כללי לחילול שבת להעלאת המורל

הרב הראשי לישראל ונשיא מועצת הרבנות הראשית, הרב קלמן מאיר בר, קובע כי אין מקום להיתר כללי לחילול שבת בצה"ל לצורך העלאת המורל. במכתב הלכתי ששיגר לראש ישיבת "שבות ישראל", הרב יהושע בן מאיר, התייחס הרב בר לסוגיית ההיתרים שניתנו לחיילים לצאת לרענון או לשוב לביתם בשבת בעת מלחמה - וקבע כי הוראה כללית כזו מעוררת קושי הלכתי ועובדתי משמעותי.

המכתב נשלח בעקבות מאמריו של הרב בן מאיר בנושא, ובהודעה לעיתונות מטעם לשכת הרב הראשי נמסר כי הרב בר מביע בו הסכמה לעמדתו ההלכתית כפי שנתבארה בספרו "יציאה לרענון ונסיעה הביתה בשבת". לפי ההודעה, הרב הראשי מציין כי מניסיונו האישי בשירותו הצבאי אין ספק שיציאה לחופשה תורמת להתרעננות הלוחמים ולהעלאת המורל - אולם אין בתועלת זו כשלעצמה כדי להגדירה כפיקוח נפש המתיר חילול שבת.

הרבנות הצבאית מכירה את השטח

הרב בר פותח את מכתבו בהבהרה עקרונית: בדרך כלל הוא נמנע מלהביע עמדה בשאלות הלכתיות הנוגעות להתנהלות אנשי הצבא. לדבריו, גם בהנחיות שפרסם בתקופת המלחמה לקראת חגי ישראל, הוא נמנע בדרך כלל מלעסוק בדינים המיוחדים לחיילים. כך, לדבריו, הוא נוהג גם כאשר חיילים הנמצאים בשטח פונים אליו בשאלות מעשיות.

הסיבה לכך, הוא מדגיש, היא שהרבנות הצבאית מצויה בשטח, מכירה מקרוב את המציאות המבצעית, את צורכי הביטחון ואת מכלול הנתונים הנדרשים להכרעה. לכן, ככלל, הרבנות הצבאית היא הגורם המתאים להורות את הדרך במקרים פרטניים הנוגעים למציאות מבצעית משתנה.

הבעיה: הוראה כללית ולא מקרה נקודתי

למרות ההסתייגות העקרונית מהתערבות בהחלטות הרבנות הצבאית, הרב הראשי מסביר כי במקרה זה לא ראה אפשרות להימנע מהבעת עמדה. לדבריו, אין מדובר בשאלה פרטנית התלויה בנסיבותיו של מקרה מסוים או בשיקול דעתו של רב צבאי המכיר את המציאות בשטח, אלא בהוראה הלכתית כללית המתירה באופן גורף חילול שבת לצורך העלאת המורל - ועלולה לשמש תקדים למקרים רבים.

הרב בר כותב כי ההיתר האמור "מעורר קושי הלכתי ועובדתי משמעותי", וכי אינו מיוסד כדבעי על מקורות ההלכה ועל בירור המציאות. מסקנתו חדה: אין מקום להתיר חילול שבת לצורך העלאת המורל כהיתר כללי.

חשש מפגיעה בשבת הציבורית

מעבר לשאלה ההלכתית הצבאית, הרב הראשי מעלה גם חשש ציבורי רחב. לדבריו, ההשלכות אינן נוגעות לחיילים בלבד, אלא לכלל הציבור בישראל. הוא שואל כיצד יפרש זאת יהודי היושב בביתו ורואה בעיצומו של יום השבת חיילים שומרי תורה ומצוות שבים לבתיהם. לדבריו, הדבר עלול ליצור רושם כאילו הותר חילול שבת גם שלא במקום פיקוח נפש.

הרב בר מזהיר כי הוראה רחבה מסוג זה עלולה לפגוע במעמדה של השבת הציבורית ולפתוח פתח להרחבת היתרי חילול שבת מעבר לגבולות ההלכה. בהקשר זה הוא מסתמך על דברי פוסקים מרכזיים, ובהם החזון אי"ש, הרב שלמה זלמן אויערבך והרב שאול ישראלי, שהדגישו את הצורך בזהירות רבה כאשר דנים בהרחבת גדרי פיקוח נפש בשעת מלחמה.

לא לפרסם היתר תקדימי בלי גדולי הפוסקים

אחת הטענות המרכזיות במכתב נוגעת להליך קבלת ההחלטה. הרב הראשי כותב כי כאשר מדובר בהוראה הלכתית כללית ותקדימית, בעלת השלכות ציבוריות רחבות, מן הראוי להביאה תחילה לעיונם ולהכרעתם של גדולי התורה ופוסקי ההלכה המובהקים, ורק לאחר מכן לפרסמה כהנחיה כללית.

לדבריו, בפועל ההוראה פורסמה כבר בראשית ימי המלחמה, ורק לאחר מכן הובאה לעיונם של גדולי התורה. עוד הוא מציין כי לא פורסמה חוות דעת כתובה המבהירה את יסודות ההיתר, את היקפו ואת גבולותיו, ואף לא ניתן לדעת מהם הנתונים העובדתיים המדויקים שהובאו בפני הפוסקים ועל יסודם ניתנה הסכמתם, ככל שניתנה.

הבחנה בין מדיניות לבין יישום בשטח

הרב הראשי מקפיד להבהיר כי אין בדבריו משום פגיעה ברבני היחידות, רבני הגדודים וראשי מדורי ההלכה בצה"ל. לדבריו, הם עושים את מלאכתם באמונה ובמסירות, ועליהם מוטלת האחריות ליישם הכרעות הלכתיות בהתאם למציאות המבצעית שלפניהם.

עם זאת, הוא מבקש לשרטט קו ברור בין יישום הלכה בשדה הקרב לבין קביעת מדיניות הלכתית עקרונית. לדבריו, קביעה כללית שיש בה חידוש הלכתי או הרחבת גבולות ההיתר אינה מסורה לרבני השטח בלבד, אלא לגדולי התורה ופוסקי ההלכה המובהקים.

שבת, צבא ומורל הלוחמים

המכתב מציב סוגיה רגישה במיוחד על שולחן הדיון הציבורי-הלכתי: כיצד מאזנים בין צורכי הלוחמים, החוסן הנפשי והמוסרי של היחידות, לבין שמירת גבולות ההיתר ההלכתי בשבת. הרב בר אינו מזלזל בצורך להעלות את המורל או לאפשר התרעננות ללוחמים. להפך - לפי הודעת לשכתו, הוא מכיר בכך מניסיונו האישי בשירות הצבאי.

אלא שלשיטתו, ההכרה בחשיבות המורל אינה מספיקה כדי להפוך אותו להיתר גורף לחילול שבת. את ההכרעות הקשות במלחמה, הוא קובע, יש לקבל בזהירות, מתוך בירור עובדתי מלא, ומתוך הבחנה בין מקרה שיש בו צורך אמיתי של הצלת נפשות לבין צורך חשוב אחר שאינו מגיע לרף הזה.