מה קורה במאה שערים ביום חמישי בערב?

ביום ראשון המדפים במעדניות של מאה שערים כמעט ריקים. בשני ובשלישי הם מתמלאים לאט, וביום חמישי אחר-הצהריים התורים כבר נשפכים לרחוב: נשים עם עגלות עמוסות, ילדים עם שקיות חלות, וריח של שמרים, קרמל ופלפל שחור באוויר. מי שרוצה להבין את השכונה הזאת דרך האוכל צריך להגיע בדיוק בחלון הזמן הזה, בין חמישי אחר-הצהריים לחצות.

רגע של דיוק במפה: מה שרוב הישראלים קוראים "מאה שערים" הוא בפועל רצף שכונות, גאולה, מאה שערים ובית ישראל, כשרחוב מלכי ישראל משמש עורק הקניות הראשי לשבת. שכונת מאה שערים עצמה נוסדה ב-1874 כשכונה החמישית מחוץ לחומות העיר העתיקה, ואת שמה קיבלה מהפסוק בפרשת תולדות, שנקראה בשבוע ייסוד החברה: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים". מאז 1874 ועד היום, כמעט כל מה שנאפה ומתבשל בשכונה מכוון לנקודה אחת בשבוע: שבת.

"יתן ה' ובמהרה לא תקרא עוד החברה הזאת מאה שערים, כי אם אלף שערים" — עיתון "הלבנון", מימי בניית הבתים הראשונים בשכונה

למה דווקא יום חמישי בערב: כל השבוע בנוי לקראת שבת

הכלכלה של השכונה מסודרת סביב ערב שבת. חלות נאפות לקידוש, קיגל מוכן מראש לצהרי שבת, והרינג נחתך למנות קטנות של "פארשפייז", המנה הראשונה של הסעודה. וזה גם הזמן שבו נפתחות הצ'ולנטיות. חלק מהצ'ולנטיות של השכונה פועלות לילה אחד בלבד בשבוע, בין חמישי בערב לשישי בצהריים. חלקן התחילו בכלל בתוך דירות מגורים, ואברכים שמסיימים את סדר הלימוד יושבים בהן מול מנה מהבילה.

"אומרים שלחמין של יום חמישי יש טעם מיוחד" — מתוך כתבת סיור במאה שערים, מגזין "השולחן"

קיגל ירושלמי: קרמל, פלפל שחור והיסטוריה מהמאה ה-18

הקיגל הירושלמי הוא כנראה המאכל הכי מקומי שתפגשו כאן: פשטידת אטריות דקות שנטבלות ברוטב קרמל כהה ומתובלות בנדיבות בפלפל שחור. לפי ויקיפדיה, מקורו ביישוב הישן בירושלים כבר במאה ה-18, ומליסה קלארק, כתבת האוכל של הניו-יורק טיימס, תיארה את כמות הפלפל שבו כ"מנקה סינוסים".

אגדה ירושלמית מספרת שבימים שלפני פלטות השבת השאירו המשפחות את סירי החמין והקיגל בתנורי המאפיות השכונתיות לכל הלילה. בשבת בבוקר נשלחו הילדים לאסוף אותם, הסירים התערבבו, וכך, מספרים, נפגשו הקיגל הפולני המתוק והתיבול החריף של עדות המזרח ונולד הקיגל הירושלמי.

איפה טועמים? מעדניית הדר גאולה (מלכי ישראל 13), שזכתה בכתבה במגזין "השולחן" לכינוי "הדליקטסן של מאה שערים", הגישה לכתבי המגזין שלושה סוגי קיגל במקביל: ירושלמי פיקנטי, קיגל אטריות מתוק עם תפוחי עץ וקיגל תפוחי אדמה. מאה מטרים משם, במרכז החמוצים של בנצי (מלכי ישראל 1), יש מי שנשבעים שהקיגל דווקא טוב יותר. הוויכוח הזה הוא חלק מהחוויה.

צ'ולנט של ליל שישי: מוסדות שנפתחים ללילה אחד

"צ'ולנט עולמי", מהוותיקות שבצ'ולנטיות, התחילה בדירת מגורים מעל רחוב גאולה, עם כניסה אחורית וגרם מדרגות ארוך. גם היום היא פועלת בעיקר בימי חמישי, מקבלת מזומן בלבד ומגישה תפריט אחד, עם הבדלי מחיר לפי רמות הכשרות. יוסף שפייזר, מורה דרך שמתמחה בשכונה, סיפר בכתבה ב-ynet שבימי חמישי נפתחים שם סירי ענק לכבוד האברכים, ושמי שמתחבב על בעל הבית "זוכה גם לתוספת קישקע".

בקצה השני נמצאת "צ'ולנט על הגג" במתחם האוכל של גאולה (מלכי ישראל 5): גג מקורה עם כתשעים מקומות ישיבה ונוף על השכונה. הבעלים, מאיר שניאור, מגיע לשם מנתיבות בכל יום חמישי, והסלוגן של המקום: "באתי בגלל היופי, חזרתי בגלל הטעם".

חלות: מהתנור של לנדנר ועד הילדים בפינת הרחוב

סיפור החלות של האזור עובר דרך מאפיית לנדנר, שנוסדה ב-1893 בשכונת בית ישראל הסמוכה בידי משה דב לנדנר, נצר לשושלת אופים מצ'רנוביץ. באמצע המאה ה-20 הותקן בה תנור לבנים באורך חמישה מטרים, ובימים שקדמו לתנורים הביתיים נהגו תושבים להביא אליו סירים לחימום. ב-2019, אחרי 126 שנות פעילות, קרס תנור הלבנים של מאפיית לנדנר והמאפייה נסגרה. בשנותיה האחרונות היא אפתה חלות בלבד, ברצף מבוקר יום רביעי ועד כניסת השבת.

המסורת התפזרה למקומות קטנים יותר: מאפיית אביחיל (פרי חדש 8), על התפר שבין שוק מחנה יהודה לשכונה, ידועה בחלות ובלחמניות שום עם תחתית מתפצחת, ובסופי שבוע אפשר לראות ילדים מוכרים בפינות הרחוב חלות שאימא אפתה בקומה השלישית. זה לא גימיק תיירותי, זו פרנסה משפחתית, וזו גם הסיבה שכדאי לקנות ולא רק לצלם.

הרינג, קוקוש וגפילטע: המעדניות של מלכי ישראל

מי שגדל על מטבח מזרח־אירופי ימצא כאן ריכוז שקשה למצוא היום בשאר הארץ. מעדניית "היירינג" של דוד לנדאו מציעה, לפי כתבת אוכל מ-2025, בין 15 ל-20 סוגי הרינג, ממתוק ועד חריף. בהדר גאולה מחכים קוקוש הונגרי (שכבות דקיקות של בצק שמרים ומלית קקאו כבדה), בלינצ'ס, גפילטע פיש עם חזרת ומנדלעך ביתיים. ובמסעדת דייטש (מאה שערים 32) מגישים האחים שמנהלים אותה צימעס, מרק עם קניידלעך וקישקע לאורך כל השנה.

איך מסיירים כאן נכון: לבוש, צילום ומזומן

מאה שערים היא שכונת מגורים שמרנית, לא אתר תיירות. כמה כללים הופכים את הביקור לנעים לשני הצדדים: לבוש צנוע (לנשים חצאית או שמלה ארוכה ושרוולים, לגברים מכנס ארוך), צילום ממרחק מכבד בלבד ולא של אנשים מקרוב, ומזומן בארנק, כי חלק מהמקומות לא מקבלים אשראי. ומי שלא מרגיש בנוח להסתובב כאן לבד בפעם הראשונה, יש גם סיור קולינרי במאפיות של מאה שערים שיוצא בדיוק בשעות האלה של יום חמישי, עם מי שמכיר את הדלתות הנכונות.

לפני שיוצאים: תזכורת קצרה

* מתי מגיעים: חמישי אחר-הצהריים ולתוך הערב. ביום ראשון אין מה לחפש, המדפים ריקים.

* מה חובה לטעום: קיגל ירושלמי, צ'ולנט, חלה חמה, והרינג למי שמתחבר.

* מה לובשים: צנוע. חצאית או שמלה ארוכה ושרוולים לנשים, מכנס ארוך לגברים.

* מה מביאים: מזומן, תיאבון וסבלנות לתורים.

* מה משאירים בבית: מצלמה דוחפת ולוח זמנים צפוף.

יום חמישי הקרוב הוא הזדמנות טובה להתחיל.