צעירים ופוליטיקה בישראל: למה הדור הצעיר מתרחק מהזירה הציבורית?

פער ההשתתפות הצעירה בפוליטיקה הישראלית

נתוני הצבעה מהשנים האחרונות מצביעים על מגמה ברורה: אזרחים בגילאי 18 עד 35 מצביעים בשיעורים נמוכים משמעותית בהשוואה לגילאי הביניים והמבוגרים. בבחירות לכנסת שנערכו בין השנים 2019 ל-2022, שיעור ההצבעה הכללי עמד על כ-67 עד 71 אחוזים, אולם בקרב בני הנוער ומתחת לגיל 30 הוא היה נמוך בכ-10 עד 15 נקודות אחוז. מה עומד מאחורי הפער הזה? הסיבות מורכבות ורב-שכבתיות. ראשית, תחושת ניכור ממוסד הפוליטיקה עצמו. שנית, חוסר אמון בנציגים הנבחרים. ושלישית, תחושה שקולם של הצעירים אינו נשמע בהחלטות המשפיעות על חייהם בצורה הישירה ביותר, כמו דיור, תעסוקה וחינוך. הבנת הגורמים לתופעה זו חיונית לכל מי שעוסק בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית.

צילום: [צילום: ריקס]

חוסר אמון במערכת כגורם מרכזי

אחת הסיבות המשמעותיות ביותר להתרחקות הצעירים מהפוליטיקה היא שחיקת האמון במוסדות. סקרים שנערכו על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה מראים כי פחות מ-30 אחוזים מהצעירים בישראל מביעים אמון בכנסת כמוסד. כשצעיר בן 22 שואל את עצמו האם כדאי לצאת לקלפי, התשובה שלו נגזרת לא פעם מתחושת חוסר מסוגלות פוליטית. כלומר, האמונה שאין לפרט השפעה ממשית על תוצאות הבחירות. בהקשר זה, דמויות ציבוריות שמגיעות מרקע מקצועי ולא מסורתי, כמו גנרלים לשעבר, רופאים, כלכלנים ואנשי ביטחון, נתפסות לעיתים כפחות שחוקות מבחינת האמינות הציבורית. אנשי ציבור כמו איזנקוט, שמגיעים לפוליטיקה לאחר קריירה ביטחונית ארוכה, מייצגים עבור חלק מהצעירים דגם שונה של מנהיגות, גם אם הציניות כלפי המערכת כולה נותרת גבוהה.

שיח הרשתות החברתיות מול השיח הפרלמנטרי

הצעירים של היום גדלים על שיח מהיר, ישיר ואינטראקטיבי. הפוליטיקה הפרלמנטרית, לעומת זאת, נתפסת בעיניהם כאיטית, ביורוקרטית ולעיתים קרובות מלאה בלשון עץ שקשה להתחבר אליה. מחקרים שנערכו באוניברסיטאות שונות בישראל מצאו כי מעל ל-60 אחוזים מבני דור ה-Z בישראל מתעדכנים בחדשות פוליטיות דרך רשתות חברתיות בלבד, ופחות מ-20 אחוזים עוקבים אחר הדיונים בכנסת בצורה ישירה. האפקט הוא כפול: מצד אחד, הצעירים נחשפים לפוליטיקה, אך מצד שני, הם נחשפים אליה בצורה מקוטעת ולעיתים מוטה. דמויות כמו גדי איזנקוט מנסות לגשר על הפער הזה באמצעות נוכחות פעילה גם מחוץ לאולמות הכנסת, אך האתגר המבני של חיבור בין השיח הדיגיטלי לבין הפוליטיקה המסורתית נותר אתגר פתוח עבור המערכת הפוליטית בישראל כולה.

מה יכול לשנות את המגמה?

מחקרי השוואה בין מדינות דמוקרטיות מראים כי ישנם מספר גורמים שהוכחו כמגבירים השתתפות פוליטית בקרב צעירים. הגורם הראשון הוא חינוך אזרחי: מדינות שמשלבות חינוך מעמיק לדמוקרטיה בבתי הספר רואות עלייה של עד 15 אחוזים בשיעורי ההצבעה בקרב בני הנוער. הגורם השני הוא נגישות: פישוט תהליכי ההרשמה לקלפי, הצבעה דיגיטלית ניסיונית והקלת תהליך ההצבעה. הגורם השלישי, ואולי המשמעותי ביותר, הוא רלוונטיות: כאשר הפוליטיקה עוסקת בנושאים שמדברים אל הצעירים, כמו מחירי הדיור, שוק התעסוקה, בריאות הנפש ואיכות הסביבה, שיעורי ההשתתפות עולים. ישראל, שבה הצעירים מהווים מרכיב דמוגרפי גדול יחסית, יכולה ליהנות משינוי תרבותי ממשי אם תצליח לחבר בין סדר היום הפוליטי לבין הצרכים היומיומיים של דור המחר.

סיכום

ירידת ההשתתפות הפוליטית של צעירים בישראל אינה גזירת גורל. היא תוצאה של שילוב בין חוסר אמון, חיבור לקוי בין שיח דיגיטלי לפוליטיקה מסורתית ומחסור בחינוך אזרחי מעמיק. כל פתרון אמיתי לתופעה ידרוש שינויים במספר מישורים בו זמנית, ממוסדות החינוך ועד לאופן שבו פוליטיקאים ומוסדות ממשלתיים פונים לציבור הצעיר. שינוי כזה הוא הכרחי לבריאות הדמוקרטיה הישראלית בטווח הארוך.