קרני רנטגן חשפו סמלים נאציים שהוסתרו עשרות שנים מתחת לציור

ציור שמן של האמן הגרמני אריך מרקר נראה במבט ראשון כעוד תיאור עירוני של כיכר אודאון במינכן: בניינים אירופיים, דגל בווארי כחול-לבן, דמויות ברחוב ואנדרטה ברקע. אבל מחקר חדש מגלה כי מתחת למראה התמים יחסית הסתתר ציור אחר לגמרי - ציור שנשא סמלים נאציים מובהקים, ולאחר מלחמת העולם השנייה עבר שינוי שנועד לטשטש את עברו.

המחקר, שפורסם בכתב העת npj Heritage Science, בחן את הציור המזוהה עם המוטיב "אתר 9 בנובמבר" של מרקר. השם מתייחס לפוטש בית הבירה של 1923, האירוע שבו ניסו אדולף היטלר והמפלגה הנאצית לתפוס את השלטון בכוח. לאחר עליית הנאצים לשלטון הוקמה במקום אנדרטה שכללה עיט, זר וצלב קרס, והיא הפכה לאתר פולחני של המשטר. לפי החוקרים, הציור שנבדק צויר ככל הנראה בנובמבר 1934, ולאחר 1945 כוסו בו סמלים נאציים גלויים.

צילום: הציור שנבדק במחקר, ובתקריב נראים שרידי הצבע האדום סביב הדגל שכוסה לאחר המלחמה

כך רואים מתחת לצבע

כדי לבדוק אם מדובר בשינוי מאוחר, החוקרים השתמשו בבדיקת פלואורסצנציה בקרני רנטגן. במילים פשוטות: מאירים את הציור בקרני רנטגן ובודקים אילו יסודות כימיים נמצאים בכל נקודה. מאחר שפיגמנטים שונים מכילים יסודות שונים, אפשר לגלות שכבות צבע נסתרות גם בלי לגרד את הציור ובלי לפגוע בו.

הבדיקה התמקדה בכמה אזורים חשודים: הדגל, האנדרטה, הקיר שלידו עמדו דמויות, ודמויות נוספות בחזית. כבר בבדיקה חזותית נראו סביב הדגל הכחול-לבן שרידים אדמדמים. המיפוי הכימי אישר כי מתחת לדגל הנוכחי היה דגל אדום, כנראה דגל נאצי, שכוסה בשכבה עבה של צבע לבן המכיל טיטניום. החוקרים מציינים כי הדגל הכחול-לבן צויר ככל הנראה מעל הדגל המקורי, ולא היה חלק מן הציור הראשון.

האנשים שהרימו יד - והועלמו

הממצא הבולט יותר נמצא באזור הדמויות והקיר. בדיקות הרנטגן חשפו מתחת לפני השטח זרי זיכרון, חיילים ושתי דמויות שידיהן מורמות בהצדעה נאצית. על פני הציור כיום הדמויות האלה אינן נראות כך: הזרועות כוסו, חלק מן הפרטים נעלמו, והאזור כולו נראה רגוע יותר. לפי החוקרים, הדבר נעשה באמצעות שכבות צבע מאוחרות, בעיקר צבע לבן על בסיס טיטניום, עם גוונים חומים וירוקים שנועדו להשתלב במראה הכללי.

מעניין במיוחד שההסתרה לא הייתה מלאה. האנדרטה עצמה נותרה גלויה בחלקה, וגם סביב הדגל נשארו שרידי צבע אדום. הדבר הוביל את החוקרים להעריך כי מי שביצע את השינוי פעל בחיפזון מסוים, או לפחות לא הקפיד למחוק את כל הסימנים. הם אינם קובעים בוודאות מי ביצע את התיקונים, אך מציינים כי סגנון הצביעה וההתאמה לפלטת הצבעים של מרקר מעלים אפשרות שהוא עצמו היה מעורב בכך.

צילום: השוואה בין הציור במצבו הנוכחי לבין שחזור דיגיטלי של המראה המקורי, לפני הסתרת הסמלים הנאציים

אמן מצליח במשטר - ואמן מתקבל אחריו

מרקר, שנולד בשנת 1891 ומת ב-1973, היה צייר מצליח בגרמניה של המאה ה-20. הוא הרבה לצייר נופים עירוניים, נופים ימיים ונושאים תעשייתיים. דווקא הציורים התעשייתיים שלו התאמו היטב לטעם האמנותי של גרמניה הנאצית, והוא הציג בכל שמונה התערוכות הגדולות לאמנות גרמנית שנערכו בתקופת היטלר. לפי המחקר, הוא מכר ציורים למדינה הנאצית בסכום כולל של 126,750 רייכסמרק.

אחרי המלחמה המשיך מרקר לעבוד כמעט ללא הפרעה. החוקרים מציבים את סיפורו בתוך תופעה רחבה יותר: אמנים שפעלו תחת המשטר הנאצי הצליחו במקרים רבים להשתלב מחדש בגרמניה שלאחר 1945. חלקם טשטשו את קשריהם למשטר, אחרים שינו יצירות או הציגו את עברם בצורה מרוככת יותר. במקרה של הציור הזה, הטשטוש אינו רק ביוגרפי - הוא ממש מונח בתוך שכבות הצבע.

המספר שעל גב הציור

על גב הציור נמצאה כתובת חלקית ומספר: 1139034. החוקרים מציעים לפענח את המספר כקוד פנימי של מרקר: חודש, מספר סידורי ושנה. לפי הפענוח הזה, הציור הוא מספר 390 שצויר בשנת 1934, בחודש נובמבר. גם שרידי הכיתוב בגב הציור תומכים בכך שהוא נשא במקור את השם "אתר 9 בנובמבר".

המשמעות ההיסטורית ברורה: אם הציור אכן נוצר בשנת 1934, הוא לא היה תיאור תמים של מינכן, אלא ציור שנעשה זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, סביב אתר זיכרון מרכזי במיתולוגיה של המפלגה. לאחר המלחמה, כאשר הצגת סמלים נאציים נאסרה והפכה לבעיה חברתית ומשפטית, היה צורך להפוך אותו ליצירה "נקייה" יותר.

לא רק אמנות - גם זיכרון

חשיבות המחקר אינה מסתכמת בזיהוי טכני של שכבות צבע. הוא מראה כיצד יצירת אמנות יכולה לשמש מסמך היסטורי, גם כאשר מישהו ניסה לערוך אותה בדיעבד. הציור אינו רק נוף עירוני ממינכן; הוא עדות לשלב שבו אמנות, פולחן פוליטי ותעמולה השתלבו זה בזה - ועדות נוספת לניסיון המאוחר להפריד ביניהם.

במובן הזה, המעבדה לא רק בדקה צבעים. היא חשפה מנגנון של מחיקה: דגל שהפך לדגל אחר, הצדעה שהפכה לתנוחה תמימה, וחיילים שנעלמו אל תוך קיר. דווקא מפני שהמחיקה לא הייתה מושלמת, הציור מספר היום סיפור חד יותר מן הסיפור שמי ששינה אותו ביקש להשאיר.