העליון: נהג שחנה בשבת בתחנת אוטובוס יוכל לטעון להגנתו

בית המשפט העליון קיבל (30.6.26) ערעור של אופיר סטר, שנקנס לאחר שחנה בתחנת אוטובוס בשדרות רוטשילד בתל אביב בשבת בבוקר, וקבע כי טענתו נגד אי-הצבת תמרור המתיר חנייה ביום המנוחה חייבת להתברר בהליך הפלילי עצמו. פסק הדין, שניתן בידי השופט חאלד כבוב, מבטל את הכרעת בית המשפט לעניינים מקומיים ואת פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ומחזיר את התיק לבית המשפט לעניינים מקומיים לבירור עובדתי ומשפטי מחודש.

המשמעות המיידית של פסק הדין אינה היתר גורף לחנות בתחנות אוטובוס בשבת. העליון לא קבע שסטר זכאי, וגם לא קבע שעיריית תל אביב פעלה שלא כדין. הוא קבע דבר אחר, אך חשוב: נהג שמועמד לדין בשל חנייה בתחנת אוטובוס ביום מנוחה רשאי לטעון כהגנה שהרשות הייתה חייבת להציב במקום תמרור המתיר חנייה, וכי הימנעותה מכך אינה יכולה לשמש בסיס אוטומטי להרשעה.

מה קובע החוק

סטר קיבל דוח בסך 250 שקל לאחר שחנה בבוקר שבת, 30.3.2024, בתחנת אוטובוס שסומנה בתמרור ובאבני שפה בצבע אדום-צהוב. הוא לא חלק על עצם החנייה בתחנה, אך טען כי לפי סעיף 70א1 לפקודת התעבורה הייתה העירייה חייבת להציב בתחנה תמרור המתיר חנייה לרכב פרטי ביום המנוחה, משעה 20:00 בערב יום המנוחה ועד שעה 16:00 ביום המנוחה.

החוק קובע גם חריגים שבהם אין חובה להציב תמרור כזה: דרך שאינה עירונית, נתיב נסיעה שבו לא הותרה חנייה לפני התחנה ואחריה, נתיב שיועד לתחבורה ציבורית, מסוף תחבורה ציבורית, או תחנה המשמשת קו שירות שפועל ברישיונו גם ביום המנוחה. סטר טען כי אף אחד מן החריגים הללו אינו מתקיים בתחנה שבה חנה.

הערכאות הקודמות סירבו לברר

בית המשפט לעניינים מקומיים הרשיע את סטר, גזר עליו קנס של 600 שקל והוצאות בסך 100 שקל, וקבע כי טענתו נגד אי-הצבת התמרור היא טענה עקרונית ורוחבית שמקומה בעתירה מינהלית. גם בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בנימוק שכל עוד לא הוצב בפועל תמרור המתיר חנייה בתחנת האוטובוס - האיסור עומד בעינו.

השופט כבוב דחה את דרך הניתוח הזו. לדבריו, כאשר נאשם טוען שהתמרור הוצב שלא כדין, או שלא הוצב תמרור שהחוק חייב להציבו, אין מדובר בהכרח ב"תקיפה עקיפה" של החלטה מינהלית. זו יכולה להיות טענת הגנה רגילה בהליך הפלילי, מכוח תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, המאפשרת לנאשם להוכיח כי תמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין.

ההבדל מהלכת אהרונוביץ'

אחת הנקודות המרכזיות בפסק הדין היא ההבחנה בין המקרה הנוכחי לבין הלכת אהרונוביץ'. באותו עניין נקבע כי נהג אינו רשאי להחליט בעצמו שתמרור תקף אינו חל עליו רק מפני שלדעתו תכליתו אינה מתקיימת בשעה מסוימת. כלומר, אין להשאיר בידי הנהג שיקול דעת אם לציית לתמרור.

אבל כאן, קבע כבוב, הטענה שונה. סטר לא ביקש להפעיל שיקול דעת אישי ולהתעלם מתמרור תקף. טענתו הייתה שהרשות עצמה הפרה חובה מפורשת שנוספה לאחר אותה הלכה - החובה להציב תמרור המתיר חנייה בתחנות אוטובוס ביום מנוחה, אלא אם מתקיים אחד החריגים שבחוק.

זוהי הבחנה משפטית חשובה: אין מדובר בנהג שאומר "נראה לי שמותר", אלא בנהג שאומר "הסדר התימרור שהרשות אוכפת נגדי אינו עומד בדרישת החוק".

הנטל נשאר על הנהג

לצד זאת, העליון לא קיבל את כל טענות סטר. כבוב הבהיר כי הנטל להוכיח שהרשות הייתה חייבת להציב תמרור מתיר רובץ על הנאשם. כלומר, העירייה אינה צריכה להוכיח בכל דוח ודוח, מעבר לכל ספק סביר, מדוע לא הציבה תמרור כזה.

עם זאת, כאשר העירייה טוענת שמתקיים אחד החריגים בחוק, מצופה ממנה לנמק על איזה חריג היא מסתמכת. לאחר מכן עובר הנטל לנהג להראות כי החריג אינו מתקיים בתחנה המסוימת. זו נקודה שמאזנת בין חזקת התקינות של הרשות לבין זכותו של נאשם להתגונן מפני דוח שניתן לו.

הקושי בטענות העירייה

פסק הדין מצביע גם על קשיים אפשריים בעמדת העירייה. אחת מטענותיה הייתה שהתחנה מצויה בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית. אלא שבית המשפט ציין כי הפקחית מטעם העירייה אישרה שבמהלך יום המנוחה החנייה מותרת לפני התחנה ואחריה. אם כך, מתעורר ספק אם אכן מדובר בנתיב תחבורה ציבורית במובן המצדיק את אי-הצבת התמרור המתיר.

הטענה השנייה של העירייה נגעה לקווי "נעים בסופ"ש". לפי העירייה, התחנה משמשת קווים אלה, ולכן חל החריג של תחנה המשמשת קו שירות לאוטובוס שפועל גם ביום המנוחה. סטר טען מנגד כי "נעים בסופ"ש" אינו "קו שירות" לפי פקודת התעבורה, אלא "הסעה מיוחדת". העליון לא הכריע בשאלה, אך קבע כי מדובר בסוגיה הראויה לבירור.

הנקודה הזו עשויה להיות בעלת משמעות רחבה: אם שירותי שבת עירוניים אינם נחשבים "קו שירות" לפי הפקודה, לא בטוח שהעירייה יכולה להסתמך עליהם כדי להימנע מהצבת תמרור המתיר חנייה בתחנות שבהן הם עוצרים. מנגד, אם ייקבע שהם כן נכנסים לגדר החריג - מרחב האכיפה של העירייה יישאר רחב יותר.

המסר לרשויות ולנהגים

פסק הדין אינו מזמין נהגים לחנות בתחנות אוטובוס בשבת. הוא כן מזכיר לרשויות כי אכיפה פלילית או מינהלית אינה יכולה להישען רק על העובדה שתמרור מתיר לא הוצב. אם החוק חייב את הרשות להציב תמרור כזה, והחריגים אינם מתקיימים, ייתכן שהיעדר התמרור עצמו יהפוך לחלק מטענת ההגנה של הנהג.

מבחינה ציבורית, מדובר בפסק דין בעל חשיבות מעבר לדוח של 250 שקל. הוא נוגע למתח שבין מצוקת חנייה בערים הגדולות, העדר תחבורה ציבורית רגילה בשבת, הפעלת הסעים עירוניים בסופי-שבוע, וחובת הרשויות להציב תימרור ברור וחוקי. העליון אינו מחליף את שיקול הדעת של העירייה, אך הוא דורש שהשאלה תיבדק ולא תיסגר בסיסמה של "לך תגיש עתירה מינהלית".

התיק חוזר להתחלה

בסופו של דבר, העליון קיבל את בקשת רשות הערעור ואת הערעור עצמו. פסקי הדין של הערכאות הקודמות בוטלו, והתיק הוחזר לבית המשפט לעניינים מקומיים. שם תיבחן השאלה אם בתחנה הספציפית בשדרות רוטשילד הייתה עיריית תל אביב חייבת להציב תמרור המתיר חנייה ביום המנוחה.

לכן, השורה התחתונה זהירה אך משמעותית: סטר עדיין לא זוכה, אבל העירייה כבר לא יכולה להסתפק בטענה שהחנייה נאסרה משום שלא הוצב תמרור מתיר. עכשיו עליה להתמודד עם השאלה שהעליון החזיר למרכז הבמה - האם דווקא היא הייתה חייבת להציב אותו.