הערב הזה, שנערך (28.6.26) במרכז הקונגרסים AVENUE, לא היה עוד אירוע זיכרון. הוא היה מעין חיבור נדיר בין אבל פרטי לזיכרון לאומי, בין כאב שאין לו תחליף לבין ניסיון להעניק לו צורה של המשכיות. יותר מ-1,000 מבני המשפחות של 18 חללים ונרצחים הגיעו למעמד הכנסת ספרי תורה לאחדות עם ישראל, יחד עם מאות אורחים נוספים, והאולם כולו נשא תחושה של רגש דחוס - לא רק עצב, אלא גם כבוד, חיבוק והבטחה חרישית שלא לשכוח.
את האירוע יזמו ומימנו יוסי ושלומי אמיר, בעלי השליטה בשופרסל. בין המשתתפים היו מפכ"ל המשטרה דני לוי, ראש המוסד לשעבר דדי ברנע והפילנתרופית מרים אדלסון. אבל במרכז לא עמדו האישים המוכרים, אלא המשפחות. הורים, אחים, בני זוג, קרובים וחברים, שבאו לראות כיצד השם הפרטי והפצע הפרטי מקבלים מקום בתוך ספר תורה - המקום היהודי המובהק ביותר של זיכרון, תפילה וחיים.
לא רק הנצחה - גם המשך
יש הנצחות שנשארות על אבן. יש הנצחות שנכתבות על שלט. ויש הנצחות שממשיכות לנשום. זה כנראה היה הרעיון העמוק של הערב: לקחת את הזיכרון מן הדומם אל החי. ספר תורה אינו מונח רק לתצוגה. הוא נקרא, נישא, נפתח, חוזר שוב ושוב אל לב הקהילה. כך גם הזיכרון של מי שאינם - הוא אינו נשאר רק ברגע האסון, אלא נכנס אל תוך מחזור החיים עצמו.
במובן הזה, האירוע לא ביקש רק לבכות את הנופלים והנרצחים, אלא גם להשיב להם נוכחות. לא נוכחות פיזית, כמובן, אלא נוכחות של שם, של סיפור, של מורשת. בתוך אולם אחד עמדו יחד לוחמים ולוחמות שנפלו בקרב, שוטרים שנהרגו, מילואימניקים, מפקדים, וגם צאלה גז, שנרצחה בפיגוע דמים בדרכה לחדר לידה. ההרכב האנושי הזה המחיש את רוח התקופה: שבר שפגע בכל שכבות החברה, ובאותה נשימה גם תחושת גורל משותף.
אלה השמות שנישאו באולם
18 ספרי התורה הוכנסו לזכרם של רס"מ (מיל') רני טחן הי"ד, צאלה גז הי"ד, סמ"ר עמר שרה בנג'ו הי"ד, רס"מ ניב פרץ הי"ד, סמל רייף הרוש הי"ד, סרן רום שלומי הי"ד, רס"ן שחר נתנאל בוזגלו הי"ד, רס"ן אומר-חי בן-משה הי"ד, סמ"ר ישראל חיים פויר הי"ד, רס"מ (מיל') ישי גרינבאום הי"ד, סרן נועם רביד ז"ל, סמ"ר ישראל נתן רוזנפלד הי"ד, רס"ן יהודה נתן כהן הי"ד, סרן (מיל') טל מובשוביץ הי"ד, סגן איתן אבנר בן יצחק הי"ד, רס"ן עילי זיסר הי"ד, סמ"ר רנאל בן-משה הי"ד וסמ"ר שי גראמאי הי"ד.
מאחורי כל שם כזה עומדים בית, משפחה, שכונה, חברים, זיכרונות קטנים והרבה חלומות שנעצרו באמצע. דווקא רשימת השמות, כשהיא נקראת ברצף, מבהירה את עוצמת המעמד. אלה אינם "18 ספרים" במובן הטכני. אלה 18 סיפורי חיים שנכרכו יחד לערב אחד, 18 עולמות שהותירו חלל, ו-18 משפחות שנדרשות להמשיך לחיות עם חסר שאינו מתמלא.
הכאב הפרטי קיבל לשון של ציבור
אירועים כאלה נושאים תמיד מתח עדין. מצד אחד, הם טעונים קדושה, זיכרון וכובד ראש. מצד אחר, עצם הכנסת ספר תורה היא גם מעמד של התרוממות, לעיתים אפילו של שמחה. המפגש בין שני הקטבים הללו - שכול וקדושה, דמעה וניגון, כאב וגאווה - הוא שהפך את הערב הזה לחריג בעוצמתו.
עבור בני המשפחות, אין בכך נחמה מלאה. שום טקס, יהא מרשים ומכבד ככל שיהיה, אינו מרפא את החסר. אבל הוא עשוי להעניק תחושה אחרת: שהאדם שאיננו לא נעלם אל השוליים, שהחברה הישראלית עודנה יודעת לעצור, להתכנס, לזכור ולהתייצב ליד מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר.
ערב של אחדות במובן העמוק של המילה
שם האירוע - הכנסת ספרי תורה לאחדות עם ישראל - לא נשמע כסיסמה. הוא קיבל פנים. באולם אחד נפגשו משפחות שכולות, אנשי ביטחון, אנשי ציבור ואזרחים מן השורה, לא סביב ויכוח ולא סביב מחלוקת, אלא סביב דבר פשוט וגדול יותר: הזיכרון. במדינה שמיטלטלת שוב ושוב בין שגרה לחרום, בין פילוג לקרבה, היה בערב הזה ניסיון כן לגעת במקום שמקדים את כל השסעים - המקום שבו השם של אדם אחד נוגע בכולם.
בסופו של דבר, זה היה ערב על מי שכבר אינם, אבל גם על מי שנשארו כאן. על האחריות לשאת את שמם, על המחויבות לא להניח לזיכרון להישחק, ועל האמונה שגם מתוך האובדן אפשר לבנות מעשה של המשך. לא במקרה בחרו המשפחות, המארגנים והמשתתפים דווקא בספרי תורה. ספר, יותר מכל אנדרטה, מבקש שיפתחו אותו שוב. וגם את שמותיהם של ה-18, כך נדמה, מבקשת החברה הישראלית לפתוח שוב ושוב - כדי לזכור, כדי לכאוב, וכדי לא לתת להם להישמט מן הלב.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה