50 שנה אחרי: המסמכים הסודיים חושפים את השבוע שבו ישראל כמעט נכנעה - ואז המריאה לאנטבה

זה התחיל באמצע ישיבת ממשלה. ראש הממשלה יצחק רבין עצר את סדר היום והודיע לשרים כי מטוס "אייר פראנס" כנראה נחטף. באותו רגע נפתחה אחת הדרמות הגדולות בתולדות מדינת ישראל: שבוע אחד של אי-ודאות, שיחות חשאיות, לחץ משפחות, ויכוחים בצמרת, חשש לחיי החטופים - ולבסוף החלטה שנראתה כמעט בלתי אפשרית. פרסום חדש של ארכיון המדינה, במלאת 50 שנה למבצע אנטבה, פותח אוסף רחב של פרוטוקולים סודיים, סיכומי דיונים, שיחות טלפון, תכתובות ותצלומים מן השבוע שבין 27 ביוני ל-4 ביולי 1976.

האוסף כולל 151 פריטים, ובהם פרוטוקולים מלאים של ישיבות הממשלה, ועדת השרים לביטחון, צוות השרים המיוחד, ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שיחות מוקלטות מלשכת ראש הממשלה, תמלילי שיחות עם שליט אוגנדה אידי אמין, שיחות של רבין עם עורכי עיתונים, מברקים מדיניים, פניות ציבור ותצלומים. לא מדובר בעוד שחזור חגיגי של המבצע, אלא בכניסה אל מאחורי הקלעים של ההכרעה: מה ידעו בירושלים, מה הסתירו, ממה פחדו, ואיך נולדה פעולה צבאית כאשר רק ימים קודם לכן ראש הממשלה עצמו לא ראה לה דרך ממשית.

הפתק הראשון: צרפת אחראית

בשעות הראשונות לאחר החטיפה רבין לא רץ אל האפשרות הצבאית. הפתק הראשון והמסרים שיצאו מלשכתו מלמדים כי מבחינתו הכתובת הייתה פריז. המטוס היה צרפתי, החברה הייתה צרפתית, ועל כן ישראל ביקשה להעמיד את ממשלת צרפת בחזית האחריות לשלום הנוסעים הישראלים. עוד באותו יום העבירה ישראל מסר רשמי לצרפת, שלפיו היא מצפה ממנה להבטיח את ביטחונם ושחרורם המיידי של כל נוסעי המטוס, ובהם הישראלים.

אלא שהשיחות שנחשפו מלמדות עד כמה זה היה מהלך עדין. בלשכת ראש הממשלה חששו שהודעה פומבית ישראלית תפורסם לפני שהמסר יגיע רשמית לפריז, ואז תספק לצרפתים תירוץ לטעון שישראל שיבשה מהלך מדיני שקט. אלי מזרחי, ראש לשכתו של רבין, דיבר על כך עם מנכ"ל משרד החוץ שלמה אבינרי, ורבין עצמו ביקש שלא לרוץ לפרסום כדי לא ליצור "דם רע" עם הצרפתים. המתח הזה - בין הרצון להטיל אחריות על צרפת לבין הצורך שלא לשבור את הכלים איתה - ליווה את המשבר מראשיתו.

הלילה הראשון: המטוס נעלם דרומה

בשעה 14:30 נחת המטוס בבנגזי שבלוב, ובשעת לילה המריא שוב. לפנות בוקר הגיעו הדיווחים הקשים: המטוס נחת באנטבה, אוגנדה. החטופים הורדו מן המטוס ורוכזו באולם ישן בשדה התעופה. בשלב הזה עדיין רבו סימני השאלה: מי בדיוק עומד מאחורי החטיפה, מה תפקידה של אוגנדה, האם אידי אמין מתווך או שותף, והאם צרפת מסוגלת בכלל להביא לשחרור החטופים.

ההקלטות מלשכת ראש הממשלה חושפות גם את הבלבול סביב זהות החוטפים. תחילה הגיעו דיווחים חלקיים על ארגון פלשתיני "רדיקלי", אחר כך נמסר כי החזית העממית נטלה אחריות, ומזרחי עדכן את רבין כי מאחורי המהלך עומד כנראה ודיע חדאד. במקביל התחיל להתברר כי אירוע אנטבה אינו עוד חטיפת מטוס, אלא זירה בינלאומית שבה מעורבות צרפת, גרמניה, לוב, אוגנדה, קניה וארגוני טרור פלשתינים.

הדרישה: 53 אסירים תמורת החטופים

למחרת הציגו החוטפים את דרישותיהם: שחרור 53 אסירים בחמש מדינות, מהם 40 בישראל, והעברתם לאנטבה. המועד שנקבע בתחילה היה יום חמישי בצהריים. גרמניה ביקשה תיאום בין המדינות המעורבות, וישראל חזרה על עמדתה הרשמית נגד כניעה לסחטנות. אלא שבירושלים ידעו היטב שהעיקרון הזה עומד עכשיו מול בני אדם חיים, לכודים אלפי קילומטרים מן הארץ, בידי מחבלים ובצל שליט אוגנדה הבלתי צפוי.

ב-29 ביוני כבר הגיע הלחץ אל שערי לשכת ראש הממשלה. משפחות החטופים פנו לרבין במברק וביקשו ממנו להיענות לדרישות כדי להציל את יקיריהן. המסמכים מלמדים כי הממשלה לא זלזלה בלחץ הזה. רבין תהה מדוע לא נפגשים עם המשפחות, והורה לעשות זאת. באותו זמן הוא גם ביקש לשמור על חזית ציבורית מאוחדת, מחשש שוויכוח פנימי יחליש את ישראל מול החוטפים ומול המדינות המעורבות.

הסוד שנחשף לעורכים

אחד הגילויים הדרמטיים בפרסום נוגע לשיחה של רבין עם עורכי העיתונים. ראש הממשלה חשף בפניהם את קיומו של מבצע חשאי בקניה, שבו סיכלה ישראל קודם לכן ניסיון לפגוע במטוס אל על. חלק מן העצורים מאותו אירוע הופיעו ברשימת הדרישות של חוטפי אנטבה. רבין הזהיר את העורכים כי פרסום העניין עלול לסבך את ישראל עם קניה ולפגוע בשיתוף פעולה עתידי עם מדינות בעולם.

זו הייתה אחת מנקודות המתח החריפות בשבוע כולו: הסיפור הציבורי בישראל עסק בחטופים, אך מתחת לפני השטח ניהלה הממשלה גם מאבק לשמירת סוד מדיני-ביטחוני רגיש. רבין הבין כי חשיפת הסוד עלולה לנתק ערוצים חיוניים בדיוק בשעה שבה כל שבריר קשר וכל ידיעה מודיעינית יכולים להכריע אם תהיה לישראל אפשרות פעולה.

רבין לא ראה דרך להגיע לאוגנדה

בימים הראשונים, האפשרות הצבאית לא נראתה בשלה. בדיון ממשלה אמר רבין כי המטרה אינה לבצע מעשה צבאי אלא להציל את האנשים, והעלה בקול את השאלה הבסיסית: כיצד בכלל תוכל ישראל להגיע לאוגנדה. באותה נקודת זמן הוא לא ראה דרך פעולה ממשית. המסמכים חשובים דווקא משום שהם שוברים את המיתוס של החלטה מיידית: בשלב הזה לא הייתה תוכנית בטוחה, לא היה די מידע, והשעון המשיך לרוץ.

עם זאת, שר הביטחון שמעון פרס והרמטכ"ל מרדכי גור החלו לבחון אפשרויות. תחילה דובר גם על פעולות מוגבלות יותר, אך פרס הזהיר מפני מהלך שלא יביא לחילוץ החטופים וישאיר אותם בידי אמין. בפתק שהעביר לרבין הציע פרס לבחון פעולה צבאית, אך הוסיף כי היא אינה אפשרית מיד. מבחינתו, אם קיימת אפשרות פעולה - צריך להתחיל להכשיר אותה עוד לפני שהממשלה תחליט.

ההפרדה באנטבה משנה את הכול

ביום רביעי, 30 ביוני, שוחררו 47 חטופים והועברו לצרפת. הישראלים נותרו באנטבה, יחד עם צוות המטוס שבחר להישאר איתם. הדיווחים מן המשוחררים הצביעו על שיתוף פעולה בין שלטונות אוגנדה לבין המחבלים, על שמירה של חיילים אוגנדיים סביב בני הערובה ועל החמרה ביחס לישראלים. זה היה הרגע שבו המשבר קיבל צבע אחר: לא רק חטיפה בינלאומית, אלא הפרדה מכוונת של ישראלים ויהודים.

באותו יום אושר לברוך בר-לב, "בורקה", לשעבר נספח צבאי באוגנדה ומי שהכיר את אמין, ליצור איתו קשר כאדם פרטי. המטרה הייתה לנסות לדבר אל השליט האוגנדי בשפה אישית, כמעט רגשית: לשכנע אותו שזו ההזדמנות שלו להציל חיי אדם ולהציג את עצמו כמי שמנע אסון. השיחות שנחשפו מלמדות כי אמין שיחק משחק כפול - מציג עצמו כמתווך, בעוד שבישראל הצטברו סימנים לשיתוף פעולה שלו עם החוטפים.

הכניסה למשא-ומתן קנתה זמן

ב-1 ביולי נאלצה הממשלה לקבל החלטה קשה: להמשיך להצהיר שאין משא-ומתן, או להודיע על נכונות להידבר כדי להציל את החטופים. רבין אמר לשרים שגם היעדר החלטה הוא החלטה. בסופו של דבר הוסמך צוות השרים להמשיך במאמצים לשחרור החטופים, תוך נכונות לשחרר עצורים בישראל. במקביל, נמשכו ההכנות הצבאיות. ההחלטה שנראתה כלפי חוץ כנסיגה מן העיקרון הישראלי נגד כניעה לטרור קנתה בפועל את המשאב החשוב ביותר: זמן.

החוטפים האריכו את מועד האיום עד יום ראשון, 4 ביולי. כשעה וחצי לאחר הארכת המועד, הציג הרמטכ"ל לצוות השרים תוכנית מבצעית. זו הייתה תפנית חדה בעלילה: המשא-ומתן לא ביטל את האפשרות הצבאית, אלא איפשר לה להבשיל. רבין עצמו הסביר לימים בתוך הדיונים כי תוספת הזמן, המידע והלימוד הם שאיפשרו להפוך רעיון מסוכן לאפשרות ממשית.

השבת שבה נולדה ההכרעה

בשבת, 3 ביולי, כבר לא היה מדובר בהרהור. התוכנית הונחה לפני השרים, והדיון עבר מן השאלה אם ישראל מסוגלת לפעול אל השאלה אם מותר לה שלא לפעול. רבין העביר לפרס פתק קצר ובו המסר: "צריך לאשר יציאת המטוסים". מאחורי המילים הספורות האלה עמד שבוע שלם של חרדה, מגעים, סודות, הפעלת לחץ על צרפת, שיחות עם אמין, לחץ משפחות ודיווחים מן החטופים המשוחררים.

פרס הציג את המבצע כפעולה שישראל לא התנסתה בשכמותה, הראשונה מחוץ לגבולות המזרח התיכון. הוא הזהיר מפני כניעה שתפגע בהרתעה הישראלית, אך הדגיש כי ההמלצה לצאת לפעולה אינה נעשית בלב קל. הממשלה אישרה פה אחד את המבצע, בעוד המשא-ומתן נמשך כלפי חוץ כפעולת הסחה מדינית. בערב המריאו המטוסים דרומה, והדרמה עברה מחדרי הממשלה אל שמי אפריקה.

אחרי ההצלחה: אמין מיתמם

לאחר המבצע שוחח שוב אמין עם בר-לב. לפי התמלילים שנחשפו, שליט אוגנדה בירך על הפעולה מצד אחד, ומצד שני דרש פיצוי על הנזק וטען כי לא פגע בישראלים. הוא אף אמר כי סיים עם המחבלים משום שהם גורמים לו צרות. אך בישראל כבר גובשה תמונה אחרת לגמרי. רחבעם זאבי הכין לאחר המבצע מסמך בשם "חטאי אמין", שבו רוכז מידע על שיתוף הפעולה של שליט אוגנדה עם ארגוני הטרור ועל חלקה של אוגנדה בחטיפה. חלק מן המידע על מעורבותו של אמין נותר חסוי גם כיום.

המסמכים החדשים אינם משנים את התוצאה הידועה: בני הערובה חולצו, שלושה מהם נהרגו במבצע, דורה בלוך שנלקחה לבית חולים נרצחה לאחר מכן, וסא"ל יונתן נתניהו, מפקד הכוח, נפל בפעולה שעל שמו נקרא המבצע. אבל הם משנים את הדרך שבה מבינים את השבוע ההוא. אנטבה לא הייתה רק מופת של תעוזה צבאית; היא הייתה מרוץ עצבים מדיני, משפטי, ציבורי ומודיעיני, שבו כל שעה שנקנתה במשא-ומתן אפשרה להכין פעולה שאיש לא יכול היה להבטיח את הצלחתה.

האתוס חוזר אל החדר הסגור

50 שנה אחרי, פרסום ארכיון המדינה מחזיר את מבצע אנטבה מן האתוס אל הרגע שבו עדיין לא היה אתוס. אל השעות שבהן רבין תהה איך בכלל מגיעים לאוגנדה, פרס דחף לבדוק אפשרות צבאית אך הודה שאינה זמינה מיד, המשפחות התחננו להציל את יקיריהן, צרפת ניסתה לשמור על תפקידה, אמין העמיד פני מתווך, והשרים ידעו שכל בחירה עלולה להסתיים באסון.

דווקא משום שהתוצאה ידועה, המסמכים החדשים חשובים. הם מזכירים שההכרעות הגדולות אינן מתקבלות באור של סוף הסרט, אלא בתוך ערפל. במשך ימים ארוכים לא הייתה ודאות שתהיה פעולה, לא הייתה ודאות שתצליח, ולא הייתה ודאות שהמשא-ומתן לא יסתיים בכניעה. ברגע האחרון, כשהשעון כבר כמעט אזל, נולדה ההחלטה שהפכה את אנטבה לסמל ישראלי: להמר על חילוץ במקום להמתין לגורל שיכתיבו מחבלים ושליט עוין באפריקה.