גלנט: עד לשנת 2048 לעבור מסיוע ביטחוני אמריקני להשקעות משותפות

שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, קורא לעדכן מן היסוד את מודל הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל, ולהפוך אותו בהדרגה ממסגרת של סיוע צבאי שנתי למודל של השקעות משותפות בפיתוחים ביטחוניים וטכנולוגיים. במאמר דעה שפרסם (יום ד', 18.6.26) באתר האמריקני The Free Press טוען גלנט כי הדיון הציבורי בארצות הברית מציג באופן שגוי את הסיוע לישראל כתרומה או מתנה, בעוד שבפועל מדובר, לדבריו, במנגנון שמזרים כסף לתעשיה האמריקנית ומייצר תשואה ביטחונית וכלכלית לארצות הברית.

גלנט מתייחס למחלוקת הגוברת בארצות הברית סביב שאלת המשך הסיוע לישראל, במיוחד לקראת בחירות האמצע, ועל-רקע שמועות שלפיהן מזכר הבנות אמריקני-ישראלי עתידי עשוי לצמצם את הסיוע. לדבריו, כמעט כל הדיון נשען על הנחה שגויה: שהסיוע האמריקני לישראל הוא תרומה חד-צדדית, והשאלה היחידה היא עד כמה ארצות הברית צריכה להיות נדיבה.

על-פי גלנט, ההנחה הזו אינה נכונה כבר זמן רב. הוא מזכיר כי במסגרת מזכר ההבנות הנוכחי מעניקה ארצות הברית לישראל 3.8 מיליארד דולר בשנה, מהם 3.3 מיליארד דולר במימון צבאי זר ועוד 500 מיליון דולר לשיתוף פעולה בתחום ההגנה מפני טילים. אבל לדבריו, המימון הצבאי הזר אינו העברת כסף פשוטה לישראל, אלא הסדר רכש ביטחוני שבו ישראל מחויבת להוציא את הכסף על ציוד אמריקני שמיוצר בארצות הברית, בידי עובדים אמריקנים ובמחוזות קונגרס אמריקניים.

גלנט מדגיש כי עד 2028 כמעט כל דולר מתוך המימון הצבאי הזר יהיה חייב להיות מוצא בארצות הברית. לכן, לטענתו, אף שההמחאות נכתבות בירושלים, מקומות העבודה נמצאים בארקנסו, אלבמה, טקסס, אריזונה וקונטיקט. לדבריו, זהו למעשה "השקעה ביכולת התעשייתית האמריקנית", ולא מתנה למדינה זרה.

צילום: 3.8 מיליארד דולר הם סכום משמעותי, אך השקל התחזק ב-14% מול הדולר [צילום: הדר יואביאן/פלאש 90]

לטענת גלנט, הסיוע האמריקני מאפשר לישראל להשתמש בתקציב הביטחון שלה כדי להשקיע במחקר ופיתוח מקומי, שממנו נהנית גם ארצות הברית. הוא כותב כי מערכות ישראליות מפותחות ונבחנות בתנאי קרב קשים, בשל המציאות הביטחונית שבה ישראל נמצאת תחת אש כמעט 80 שנה. לאחר מכן, לדבריו, חלק מהיכולות האלה מגיעות לצבא האמריקני כמוצרים בשלים ומוכחים.

כדוגמאות לכך מציין גלנט את מערכת ההגנה האקטיבית Trophy, שפותחה בישראל, הוכחה על טנקי מרכבה ישראלים ונרכשה לאחר מכן עבור טנקי Abrams של צבא ארצות הברית, לאחר שמפקדים אמריקנים הגיעו למסקנה שאין מערכת אמריקנית מקבילה. הוא מזכיר גם את תצוגת הקסדה של מטוסי F-35, שמסופקת באמצעות מיזם משותף של אלביט מערכות הישראלית ו-Collins Aerospace האמריקנית, ומשמשת בכל מטוסי F-35 המיוצרים בעולם.

גלנט מוסיף כי במהלך הפעולות נגד אירן ביוני 2025 ובפברואר 2026, מערכי ההגנה האווירית של ישראל סייעו להגן על בסיסים אמריקניים במפרץ, וכי מודיעין ולוחמה אלקטרונית ישראלים תרמו לפעולות משולבות שהיו עלולות, לדבריו, לדרוש פריסת כוחות אמריקניים נוספים.

חלק נרחב במאמר מוקדש גם לטענה כי ישראל היא יעד השקעה אטרקטיבי, ולא רק שותפה ביטחונית. גלנט מציין כי בשנת 2025 עלה מדד הדגל של הבורסה בתל אביב בכ-50%, לאחר עלייה של כמעט 30% בשנת 2024, וכי היה מדובר לדבריו בשוק המניות המרכזי בעל הביצועים הטובים בעולם במשך שנתיים ברציפות. הוא מוסיף כי אחזקות של גופים מוסדיים זרים במניות בתל אביב הגיעו לשיא של 19 מיליארד דולר, יותר מפי שניים מהרמה שלפני המלחמה.

בהמשך הוא מציין את רכישת חברת הסייבר הישראלית בידי Google תמורת 32 מיליארד דולר במרס, שהייתה לדבריו הרכישה הגדולה בתולדות החברה. הוא מביא גם את רכישת Mellanox בידי Nvidia בשנת 2020 תמורת 6.9 מיליארד דולר, וטוען כי טכנולוגיית החברה הישראלית הפכה משמעותית למהפכת מרכזי הנתונים של הבינה המלאכותית. לדבריו, חטיבת הרשתות של Nvidia ייצרה לאחר מכן הכנסות של כמעט 11 מיליארד דולר ברבעון אחד, יותר ממחיר הרכישה כולו.

גלנט טוען כי כל זה התרחש אף שישראל מתמודדת עם מלחמות בכמה חזיתות, אמברגו נשק מצד מדינות באירופה, הורדות דירוג אשראי וקמפיין בינלאומי לבידודה הדיפלומטי. לדבריו, ההון אינו נע לפי סיסמאות אלא לפי עובדות, וכל משקיע מוסדי מרכזי שמסתכל על הנתונים מגדיל את החשיפה שלו לישראל. במקביל, הוא טוען, דווקא בוושינגטון מתנהל דיון על אפשרות של נסיגה מהמודל הקיים.

גלנט אינו מתעלם ממשקל הסיוע עבור ישראל, ומציין כי 3.8 מיליארד דולר הם סכום משמעותי. עם זאת, הוא מדגיש כי משקלו היחסי של הסיוע השתנה. לדבריו, בעבר הסיוע האמריקני היה חלק משמעותי מהתוצר הישראלי, ואילו כיום, מול כלכלה ישראלית שמתקרבת ל-720 מיליארד דולר, מדובר בכחצי אחוז בלבד. הוא מוסיף כי השקל התחזק ב-14% מול הדולר בשנת 2025, לרמתו החזקה ביותר בשלושה עשורים.

מכאן מגיע גלנט להצעתו המרכזית: להפחית בהדרגה, במשך רבע מאה, את הסיוע הצבאי האמריקני לישראל, ובמקביל להגדיל את ההשקעה המשותפת בפיתוחים ביטחוניים. התהליך אמור, לדבריו, להסתיים עד 2048 במעבר מלא למודל המבוסס על השקעות. במקום למדוד את ההצלחה בכמה דולרים הועברו, הוא מציע למדוד אותה במספר החברות שנבנו, הטכנולוגיות שיוצאו, מקומות העבודה שנוצרו וההרתעה שנשמרה.

בסיכום המאמר טוען גלנט כי הציבור האמריקני ראוי לתמונה אמיתית יותר של היחסים עם ישראל. לדבריו, אין להציג השקעה שבנתה מפעלים אמריקניים, סיפקה יכולות לצבא האמריקני והגנה על חיילים אמריקנים כטובה שנעשתה עבור מישהו אחר. לשיטתו, השאלה אינה אם להמשיך את השותפות, אלא כיצד לשנות את האופן שבו מדברים עליה, כך שישקף את מה שלטענתו כבר מוכח בשדה הקרב, בתעשיה האמריקנית ובשווקים.