האור שנדלק בתל אביב - והציל את הזיכיון של רוטנברג

103 שנים לאחר שהחשמל זרם לראשונה ברחובות תל אביב, חושפת חברת החשמל מסמכים נדירים מארכיון החברה, המספקים הצצה דרמטית למאבק המדיני שהתנהל מאחורי הקלעים של אחד ממיזמי התשתית החשובים בתולדות היישוב היהודי. המברקים, שנשלחו בקיץ 1923 בין פנחס רוטנברג בלונדון לבין הנהלת החברה בארץ ישראל, מלמדים כי הדלקת הנורות הראשונות בעיר העברית הראשונה לא הייתה רק הישג הנדסי - אלא מהלך פוליטי שנועד להשפיע על דיון גורלי בפרלמנט הבריטי.

באותם ימים עמד מיזם החשמל של רוטנברג במוקד עימות חריף בלונדון. חברי פרלמנט אנטי-ציוניים, שהתנגדו למדיניות בריטניה בארץ ישראל ולהצהרת בלפור, טענו כי הזיכיונות הנרחבים שניתנו לרוטנברג אינם מוצדקים, וכי העבודות מתקדמות לאט מדי. המתנגדים ביקשו להציג את המיזם ככישלון ולהביא לביטול ההרשאות שניתנו לו על-ידי שלטון המנדט.

רוטנברג הבין היטב שהוויכוח חורג בהרבה משאלת אספקת החשמל. בעיניו, המבחן האמיתי היה יכולתו של היישוב היהודי להוכיח כי הוא מסוגל להקים תשתיות מודרניות, לנהל מפעלים גדולים ולהוביל את פיתוח הארץ. כישלון עלול היה לפגוע לא רק בחברת החשמל הצעירה, אלא גם במעמדו של המפעל הציוני כולו.

מברק בהול מלונדון

המסמך הדרמטי ביותר שנחשף הוא מברק שנשלח מלונדון ב-27 ביוני 1923 והתקבל בתל אביב בבוקר שלמחרת. המברק הופנה ל"אלקטרופל יפו", ובו הורה רוטנברג להתחיל ללא דיחוי באספקת החשמל וליצור מציאות מוגמרת לפני הדיון בפרלמנט.

"הכרחי להכריז ביום שני בפרלמנט שאספקת האנרגיה החלה", נכתב במברק. עוד דרש רוטנברג להפעיל מיד אספקה סדירה לרחובות תל אביב עד חצות, ואף לדאוג לכך שמנורה אחת תידלק במבנה הממשל הבריטי. ההוראה הזו לא הייתה פרט טכני בלבד: היא נועדה לספק הוכחה פשוטה וברורה לכך שהמיזם אינו הבטחה על הנייר, אלא מערכת שכבר פועלת בשטח.

במקביל התבקשו אנשי החברה לדאוג לכך שהעיתונות באנגליה תעודכן עד יום שישי, ולאשר בדחיפות כי ההוראה בוצעה. הניסוח התמציתי של המברק אינו מותיר מקום לספק: החשמל היה באותם ימים כלי במאבק פוליטי. לא מדובר רק בהפעלת תחנת כוח, אלא בניסיון להשפיע על חברי פרלמנט בלונדון באמצעות עובדות בשטח.

המרוץ נגד השעון

אנשי החברה בארץ נדרשו לפעול במהירות. מברק שנשלח מתל אביב ב-1 ביולי 1923 משלים את התמונה: לפי הדיווח, אספקת החשמל החלה כבר ב-28 ביוני, בהתאם להוראות שהגיעו מלונדון. תחילה הייתה זו אספקה זמנית לצורכי בדיקה, שנעשתה באישור הממונה הבריטי על הדואר.

עוד עולה מהמברק כי החברה קיבלה על עצמה אחריות לנזקים אפשריים ולהשלמת ההתקנות הנדרשות. זהו פרט חשוב, משום שהוא מלמד עד כמה ההפעלה נעשתה בלחץ זמן: לא הכל היה מושלם או סופי, אך ההנהלה בארץ הבינה כי עצם הזרמת החשמל היא המפתח להצלת המיזם בזירה המדינית.

בדיווח צוין כי הוגשו 220 בקשות חיבור של תושבים יהודים בתל אביב ועוד 25 בקשות מיפו העתיקה. עוד נכתב כי התקבלו פניות רבות מצד תושבים ערבים, אך קשיים שונים, ובהם היעדר התקנות פנימיות בבתים, עיכבו חלק מהחיבורים.

המסמך מלמד כי כבר בראשית הדרך נתפס החשמל כמוצר מבוקש. מאות תושבים המתינו להתחבר לרשת החדשה, בתקופה שבה תאורת נפט עדיין הייתה נפוצה והחשמל נחשב לסמל של קידמה ומודרניזציה.

גם העיתונות גויסה למערכה

המאבק לא התנהל רק במסדרונות הפרלמנט. במברק התשובה מתל אביב דווח כי כתב העיתון הבריטי "טיימס" נכח בבדיקות הרשמיות שנערכו למערכת החשמל. המטרה הייתה ברורה: להבטיח שסיפור ההצלחה יגיע לציבור הבריטי ולמקבלי ההחלטות בלונדון בזמן אמת.

עוד נכתב כי נעשו סידורים מיוחדים כדי שהמידע יועבר למשרד המושבות הבריטי עוד לפני הדיון המכריע. מבחינת רוטנברג ותומכיו, כל שעה הייתה קריטית.

שני ימים לאחר מכן, ב-30 ביוני, נשלח מלונדון מברק קצר במיוחד: "אשרו ביצוע הפקודה". ארבע מילים בלבד, המעידות עד כמה היה חשוב להציג בפני הפרלמנט הבריטי הוכחה חד-משמעית לכך שהחשמל כבר זורם בתל אביב.

תשתית שהפכה לסמל לאומי

החשיפה הארכיונית ממחישה כי תחנת הכוח הראשונה בתל אביב הייתה הרבה יותר ממפעל טכנולוגי. בשנות העשרים המוקדמות של המאה הקודמת נתפסו מיזמי תשתית כמדד מרכזי ליכולתו של היישוב היהודי לפתח את הארץ ולבסס בה מוסדות לאומיים.

החשמל הפך לסמל מוחשי של התקדמות. הנורות שנדלקו ברחובות תל אביב סיפקו לא רק אור, אלא גם טיעון פוליטי: הוכחה לכך שהיישוב היהודי מסוגל להקים מערכות מודרניות, לנהל מיזמים מורכבים ולהוביל תהליכי פיתוח רחבי היקף.

בדיעבד, המאבק הצליח. הזיכיונות של רוטנברג נותרו על-כנם, חברת החשמל המשיכה להתפתח, ורשת החשמל הארצית שנבנתה בהמשך הפכה לאחת מתשתיות היסוד של מדינת ישראל שבדרך.

כך, מאחורי אחד הרגעים המכוננים בתולדות תל אביב, מסתתר סיפור שכמעט נשכח: לא רק מאבק על חשמל, אלא מאבק על אמון, על לגיטימציה בינלאומית ועל יכולתו של היישוב היהודי להוכיח כי החזון הציוני מסוגל להאיר את הארץ - תרתי משמע.