אבישי בן חיים נפרד מחדשות 13 אחרי 16 שנה

העיתונאי אבישי בן חיים הודיע (31.5.26) ברשומה שפרסם ברשת X כי הוא עוזב את חברת החדשות של ערוץ 13, לשעבר חדשות 10, אחרי 16 שנות עבודה. בן חיים כתב כי בפועל נעדר מן המסך במשך תקופה ממושכת בשל שירות מילואים, והציג את הפרידה בעיקר כמכתב תודה לעובדי החברה, למנהליה ולאנשי המערכת שמאחורי הקלעים.

בפתח דבריו כתב: "היום אני עוזב את חברת החדשות של ערוץ 13 אחרי 16 שנה". בהמשך הודה לחבריו בחברה, לעורכים ולעורכות, למחלקת האיפור, לצלמים, למערכת ירושלים, לשומרים, לפועלים, לעורכי הווידאו, לארכיון, למחלקת משאבי אנוש, לאנשי הקונטרול, ליושבי המזנון, למפיקים ולמפיקות, וכן לראשי החברה והמנכ"לים בעבר ובהווה.

בן חיים הזכיר בשמות את טלי בן עובדיה, גולן יוכפז, ישראל טוויטו וליאור לנדנברג, שלדבריו "לעיתים ממש דחפו שאביא קול ישראלי אחר למסך". הוא הודה גם לאנשי ומנהלי "רשת", שלדבריו ספגו בגללו ביקורת אך הקפידו לתת במה לקול שונה.

הבמה שקיבל - והרעיונות שפיתח

בהמשך הרשומה כתב בן חיים כי חברת החדשות נתנה לו "במה נפלאה ושיאים מקצועיים", שאפשרו לו לשלב בין המטען האקדמי שלו לבין העשייה העיתונאית והטלוויזיונית. הוא הזכיר את עבודתו בתוכניות עם ירון לונדון ומוטי קירשנבאום, וכן בתוכניות שהיו מזוהות עם רוח חדשות 10, בהן "הצינור" ו"היום שהיה".

בן חיים הציג את תקופתו בחברה כפרק שבו הצליח לפתח שתי תיאוריות פוליטיות-חברתיות מרכזיות בשיח הישראלי: "חרדים ההתפרקות", שבמרכזה תיאר את התפרקות שיטת הממשל החרדית ו"שלטון המרנים"; ו"ישראל השנייה", המושג המזוהה איתו יותר מכל, שבאמצעותו ביקש לתאר את תחושת ההדרה, הזהות והמאבק של ציבור מזרחי, מסורתי, פריפריאלי וליכודי מול מוקדי כוח תרבותיים, משפטיים ותקשורתיים.

ברשומה מנה בן חיים יותר מ-20 סדרות כתבות שיצר לאורך השנים, ובהן "אלוהים שלי", "מחכים למשיח", "אם יש גן עדן", "מורה נבוכים", "הודו להשם", "שלטון הרב", "האוטונומיה החרדית", "חרדים ההתפרקות", "הקבלה", "אש בברסלב", "מהפכת המסורתיות", "חמסה", "המשתטחים", "בגין או ביבי" והטרילוגיה "גנבו לנו את המדינה", "המרוקאים החדשים" ו"ישראל השנייה".

הספרים שנולדו מן המסך

בן חיים קשר ברשומת הפרידה בין עבודתו הטלוויזיונית לבין שני ספריו האחרונים בהוצאת ידיעות ספרים: "החרדים דע את האוהב - המסע להכרת העולם החרדי" ו"מניפסט המסורתיות - הבשורה המתוקה, המתווה לפיוס". לדבריו, שני הספרים נולדו במידה לא מועטה מתוך שנות העבודה הארוכות שלו בטלוויזיה, והם משמשים סיכום רעיוני של עיסוקו בעולם החרדי, במסורתיות ובדת העממית.

"החרדים דע את האוהב" ממשיך את קו הסיקור המזוהה עם בן חיים: ניסיון להסביר את החברה החרדית מבפנים, לא רק דרך כותרות על תקציבים, גיוס או מאבקים פוליטיים, אלא דרך עולמה הרעיוני, מוסדותיה, הנהגתה הרבנית, יחסה למודרנה והפער בין הדימוי החיצוני לבין התהליכים הפנימיים שעוברים עליה. זהו המשך טבעי לעבודתו רבת השנים כפרשן לענייני חרדים, ובייחוד לעיסוקו בשאלה כיצד נבנתה החברה החרדית הישראלית וכיצד החלה להשתנות.

הספר "איש ההשקפה - האידיאולוגיה החרדית על-פי הרב שך", שפרסם בעבר, משתלב אף הוא באותו קו. בן חיים אינו מסתפק בתיאור הפוליטיקה החרדית, אלא מבקש להבין את שורשיה הרעיוניים: עולם הישיבות, תפיסת גדולי התורה, היחס למדינה, היחס לציונות והדרך שבה השקפת עולם חרדית מתורגמת לכוח ציבורי ופוליטי.

מניפסט המסורתיות

הספר החדש יותר של בן חיים, "מניפסט המסורתיות - הבשורה המתוקה, המתווה לפיוס", הוא במידה רבה מעבר מן תיאור הפצע אל ניסיון להציע לו שפה מתקנת. אם "ישראל השנייה" עסקה בעיקר בתחושת קיפוח, הדרה ומאבק על הכרה, "מניפסט המסורתיות" מבקש להציג את המסורתיות לא רק כזהות חברתית קיימת, אלא כהצעה ישראלית רחבה יותר.

בלב הספר עומדת הטענה שהמסורתיות אינה "חילוניות לא עקבית" ואינה "דתיות חלשה", אלא דרך חיים עצמאית: יהדות חמה, עממית, משפחתית וגמישה, שאינה מבקשת בהכרח לכפות הכרעה חדה בין חילוניות מלאה לבין דתיות מחייבת. זו מסורתיות שיש בה בית כנסת וקידוש, כבוד למסורת אבות, קשר לחגים ולמנהגים, אך גם מרחב אנושי שאינו נמדד רק לפי הקפדה הלכתית מלאה.

במובן זה, בן חיים מנסה להציב את המסורתיות כחלופה לשני קטבים בשיח הישראלי: מצד אחד חילוניות אידאולוגית שמתקשה לעיתים להכיל נוכחות יהודית עממית במרחב הציבורי; ומצד שני דתיות ממוסדת ונוקשה יותר, שלעיתים מתקשה לקבל את החופש, הגמישות והעממיות של הציבור המסורתי. המסורתיות, כפי שהוא מתאר אותה, אינה פשרה עלובה בין שני עולמות, אלא אפשרות שלישית: זהות רכה יותר, מפויסת יותר, וישראלית מאוד.

כאן גם ניכרת הזיקה בין "מניפסט המסורתיות" לבין דברי הפרידה שלו מערוץ 13. כאשר בן חיים כותב כי הוא מקווה שייפגשו "אחרי הפיוס הלאומי הגדול" כדי להמשיך לדון, להתפלמס ולהתווכח מתוך כבוד וחברות, הוא אינו מסתפק בנימוס של סוף הדרך. זהו המשך ישיר למהלך הרעיוני שלו: מעבר מוויכוח על זהות לוויכוח על אפשרות החיים המשותפים.

פרידה ממקום עבודה - וסיכום דרך

אבישי בן חיים, ד"ר למחשבת ישראל ופרשן לענייני חרדים, היה במשך השנים אחת הדמויות המזוהות ביותר עם הניסיון להכניס לשיח הטלוויזיוני שאלות עומק על דת, מסורתיות, חרדים, מזרחים ויחסי כוח בחברה הישראלית. הוא עורר תמיכה רחבה וגם ביקורת חריפה, בעיקר סביב השימוש במונח "ישראל השנייה" והאופן שבו חיבר בין זהות עדתית, מסורתיות, פריפריה, ליכוד ותחושת קיפוח.

בעיני תומכיו, בן חיים נתן שם ותוקף לתחושות שהתקשורת המרכזית נטתה להתעלם מהן במשך שנים. בעיני מבקריו, הוא הקשיח חלוקה חברתית מסוכנת ולעיתים הפך מציאות מורכבת לסיפור חד מדי של אליטות מול ציבור מודר. כך או כך, קשה לחלוק על כך שהוא היה מיוצרי המושגים הבולטים בשיח הישראלי של העשור האחרון.

את רשומת הפרידה חתם במילים: "תודה על הכל. בהצלחה גדולה. אינשאללה ניפגש אחרי הפיוס הלאומי הגדול ונמשיך לדון, להתפלמס ולהתווכח מתוך כבוד וחברות. לו יהי". בכך סיכם לא רק פרק מקצועי בחדשות 13, אלא גם את השלב הבא שהוא מבקש להעמיד במרכז: לא ויתור על מחלוקת, אלא ניסיון לנהל אותה מתוך הכרה הדדית ולא מתוך פירוק נוסף של החברה הישראלית.