"ספק איסור תורה": הרב הראשי לישראל נגד ההשתחוויה בהר-הבית

הרב הראשי האשכנזי לישראל, קלמן מאיר בר, מפרסם פסק הלכתי מקיף נגד העלייה להר-הבית ונגד תופעת ההשתחוויה על רצפת ההר, וקובע כי מדובר באיסור חמור העומד בעינו גם כיום. הפסק נכתב כמענה למכתבו של רב הכותל והמקומות הקדושים, שמואל רבינוביץ, ועוסק בהרחבה בשאלה האם ההיתר להשתחוות על רצפת אבנים במקדש חל גם על שטח הר-הבית בזמן הזה.

המאמר נפתח בהבהרה עקרונית: עצם העלייה להר-הבית אסורה בזמן הזה, על-פי פסיקת גדולי ישראל והרבנות הראשית לדורותיה. הרב בר מדגיש כי אין לדון בשאלת ההשתחוויה כאילו עצם הכניסה לשטח ההר הותרה, אלא להפך - האיסור על הכניסה נותר בתוקפו, והעיסוק בסוגיית ההשתחוויה נועד לברר חומרה נוספת שנוצרה בעקבות תופעה שהתרחבה בשנים האחרונות.

לדבריו, קבוצות מקרב העולים להר-הבית, בניגוד לעמדת הרבנות הראשית, החלו להשתחוות על רצפת ההר במהלך עלייתן. התופעה, כותב הרב קלמן בר, זוכה לעידוד פומבי מצד חלק ממובילי העלייה להר, ובפרסומים שונים אף מופיעות הדרכות מעשיות כיצד להשתחוות במקום.

צילום: הרב בר. פסק הלכה חריף [צילום: הקרן למורשת הכותל המערבי]

בפסק מובאת שורה ארוכה של מקורות מפסיקות הרבנים הראשיים לדורותיהם. הרב בר מזכיר את עמדת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל, שאסר את הכניסה להר-הבית באופן מוחלט; את הכרוז שפורסם לאחר מלחמת ששת הימים בידי הרבנים הראשיים הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק ניסים; ואת פסיקת הרב עובדיה יוסף, שקבע כי יש לפרסם ברבים את האיסור מפני חשש כרת.

עוד מצוטטות בפסק עמדות הרבנים הראשיים הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו, וכן עמדות הרב אליהו בקשי דורון, הרב שלמה משה עמאר, הרב יצחק יוסף והרב דוד יוסף. המסקנה שמציג הרב בר מן המקורות הללו היא ברורה: עמדת הרבנות הראשית לדורותיה היא שאין להיכנס כלל לשטח הר-הבית.

לשונו של הרב בר חריפה במיוחד: "חובה להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, עצם העלייה להר-הבית - אסורה בתכלית האיסור". בהמשך הוא מוסיף כי "האיסור לעבור את תחום ההר בתוקפו עומד, ויעמוד עד כי יבוא שילה ויורה לנו דרכנו בתורת המקדש".

השתחוויה על רצפת אבנים

לאחר סקירת איסור העלייה עצמו, עובר הרב בר לשאלה ההלכתית המרכזית: האם מותר להשתחוות על רצפת אבנים בהר-הבית. נקודת המוצא היא הפסוק: "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ". מן הגמרא והרמב"ם עולה כי התורה אסרה השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים על רצפת אבנים, אף כאשר ההשתחוויה נעשית לשם שמיים.

במאמר מוסבר כי במקדש עצמו הותרה השתחוויה על רצפת אבנים. אולם השאלה היא מהו בדיוק תחום ההיתר: האם הוא חל רק בעזרה, או גם בהר-הבית כולו, ואולי אף בירושלים. הרב בר מציג את הדעות השונות, אך מדגיש כי פוסקים מרכזיים הסתפקו בכך ולא התירו את הדבר למעשה.

במרכז הדיון עומדת עמדת בעל ה"מנחת חינוך", שלפיה יש מקום להסתפק אם ההיתר נאמר רק בעזרה או גם בהר-הבית. לפי אחת הדרכים, אם טעם האיסור הוא חשש לעבודה זרה או מראית עין, ייתכן שבהר-הבית אין מקום לחשש כזה; אך אם הטעם הוא שלא לעשות מחוץ למקדש מעשה הדומה לעבודת המקדש, הרי שגם בהר-הבית יש לאסור. הרב בר מדגיש כי המנחת חינוך לא הכריע והתיר, אלא השאיר את הדבר בצריך עיון.

גם המתירים עלייה מזהירים מהשתחוויה

הרב בר מציין נקודה מעניינת: גם הרב דוב ליאור, הידוע כתומך בעלייה להר-הבית, הזהיר מפני השתחוויה בהר. בפסק מצוטטת תשובתו בשו"ת "דבר חברון", שבה נאמר כי למעשה נראה שיש לאסור מדרבנן השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים גם ללא רצפת אבנים.

מכאן מבקש הרב בר לחדד כי שאלת ההשתחוויה איננה רק נגזרת של המחלוקת על עצם העלייה להר-הבית. גם בתוך המחנה ההלכתי המתיר עלייה בתנאים מסוימים, יש מי שמסתייגים מן ההשתחוויה ומזהירים מפניה.

הרב בר מוסיף כי גם השתחוויה לנוכח מקום המקדש, כאשר האדם נמצא מחוץ למקדש, אינה מותרת מעצם העובדה שהוא פונה לכיוון מקום הקודש. לשיטתו, מקורות שהובאו מן התנ"ך על השתחוויה בהר הקודש אינם ראיה להתיר השתחוויה על רצפת אבנים בהר-הבית, שכן ייתכן שהכוונה להשתחוויה בעזרה בלבד או להשתחוויה שנעשתה באופן המותר.

המסקנה ההלכתית

בסיום הבירור מציב הרב בר מסקנה מעשית חד-משמעית: אין לעלות להר-הבית, ומלבד זאת יש להימנע מן ההשתחוויה על רצפת ההר. לדבריו, מי שעושה כן מכניס עצמו לספק איסור תורה חמור, ואין מקום להקל בדבר על בסיס מקורות שאינם מכריעים את הספק.

הפסק אינו מסתפק באזהרה כללית, אלא מבקש להתמודד עם תופעה ציבורית מתרחבת מצד ארגוני המקדש: פרסום הדרכות מעשיות להשתחוויה בהר-הבית והצגת הדבר כמעשה דתי רצוי. הרב בר משיב לכך בשני מישורים: ראשית, עצם העלייה להר-הבית אסורה על-פי עמדת הרבנות הראשית; ושנית, ההשתחוויה עצמה מעוררת חשש איסור נוסף של אבן משכית.