המחקר שמזהיר: אמון מופרז במדינה עלול לפגוע בפנסיה

לא מספיק לדעת לחסוך - צריך גם לסמוך על מי שמנהל את הכסף. מחקר חדש של חטיבת המחקר בבנק ישראל מצביע על גורם פחות מדובר בביטחון הכלכלי בגיל הפרישה: אמון. לא רק רמת ההכנסה, ההשכלה או הידע הפיננסי משפיעים על השאלה אם אדם יפתח חשבון פנסיוני, יחזיק מניות או יצבור עושר נטו, אלא גם השאלה במי הוא נותן אמון - במוסדות פיננסיים פרטיים, בתוכניות ממשלתיות, או באנשים בכלל.

המחקר, שכתבו מאיה הרן רוזן מבנק ישראל והאוניברסיטה העברית, הפרופסור אנמריה לוסרדי ממכון המחקר למדיניות בסטנפורד והפרופסור אוליביה מיטשל מבית הספר וורטון באוניברסיטת פנסילבניה, מתבסס על סקר הבריאות והפרישה האמריקני בקרב בני 50 ומעלה. החוקרות בחנו את הקשר בין אמון, אוריינות פיננסית והתנהגויות כלכליות הקשורות לפרישה, ובהן בעלות על חשבון פרישה, החזקה במניות ועושר נטו של משק הבית.

אמון בבנקים וביועצים - יותר חיסכון והשקעות

הממצא המרכזי חד למדי: אמון במוסדות פיננסיים מתואם עם התנהגויות שתומכות בביטחון פנסיוני. לפי המחקר, עלייה של יחידה אחת במדד האמון במוסדות פיננסיים נקשרת לעלייה של 6% בסיכוי להחזיק חשבון פרישה, לעלייה של 7.5% בסיכוי להחזיק מניות, ולעלייה של 3.2% בעושר נטו של משק הבית - כ-17,800 דולר במונחי המחקר.

המוסדות שנבדקו כוללים קרנות נאמנות, יועצים פיננסיים, בנקים וחברות ביטוח. החוקרות מציינות כי האמון בגופים אלה אינו רק תחושה כללית, אלא עשוי להשפיע על הנכונות של משקי בית להשתמש במוצרי חיסכון והשקעה, להיעזר בייעוץ, ולהיות פעילים יותר בשוק ההון.

אמון בתוכניות ממשלתיות - פחות חיסכון פרטי

התמונה משתנה כאשר מדובר באמון בתוכניות ממשלתיות, כגון הביטוח הלאומי האמריקני ותוכניות הבריאות הציבוריות. לפי המחקר, עלייה של יחידה אחת באמון בתוכניות ממשלתיות נקשרת דווקא לירידה של 4% בסיכוי להחזיק חשבון פרישה, לירידה של 6% בסיכוי להחזיק מניות, ולירידה של 1.6% בעושר נטו - כ-8,900 דולר.

ההסבר האפשרי שמציעות החוקרות הוא אפקט של "דחיקה החוצה": מי שסומך יותר על רשת הביטחון הממשלתית עשוי לחוש פחות צורך לחסוך באופן עצמאי או להשקיע לטווח ארוך. עם זאת, הן מקפידות להבהיר כי המחקר מצביע על קשר סטטיסטי, ואינו מוכיח בוודאות כי האמון בממשלה הוא שגורם להפחתת החיסכון הפרטי.

ידע פיננסי נשאר גורם חזק

לצד האמון, המחקר מחזק שוב את חשיבותה של אוריינות פיננסית. נבדקים שענו נכון על יותר שאלות בסיסיות בתחום הפיננסי נטו יותר להחזיק חשבון פרישה, להשקיע במניות ולצבור עושר גבוה יותר. לפי הממצאים, כל תשובה נכונה נוספת במדד האוריינות הפיננסית נקשרה לעלייה של כ-19% בסיכוי להחזיק חשבון פרישה, לעלייה של כ-23% בסיכוי להחזיק מניות, ולתוספת של כ-34,600 דולר בעושר נטו של משק הבית.

המשמעות היא שאמון וידע אינם מחליפים זה את זה. אדם יכול לדעת יותר, אך עדיין להימנע מהשקעה אם אינו סומך על הגופים הפיננסיים; ומנגד, אמון בלי ידע עלול שלא להספיק כדי לקבל החלטות נכונות. החוקרות מדגישות כי שני הגורמים פועלים בערוצים נפרדים, ולכן מדיניות ציבורית שמבקשת לחזק את הביטחון הפנסיוני צריכה לעסוק בשניהם יחד.

פערים בין קבוצות אוכלוסייה

אחד החלקים הרגישים במחקר עוסק בפערים בין קבוצות אתניות בארצות הברית. בקרב משיבים לבנים נמצא קשר חיובי בין אמון במוסדות פיננסיים לבין תוצאות פנסיוניות טובות יותר. לעומת זאת, בקרב משיבים שחורים והיספנים הקשר הזה לא נמצא באותה עוצמה, ובחלק מהמקרים כלל לא נמצא מובהק סטטיסטית.

עוד נמצא כי בקרב קבוצות מיעוט, אמון גבוה יותר בתוכניות ממשלתיות נקשר לירידה בהחזקה במניות ולעושר נטו נמוך יותר. החוקרות קושרות זאת גם לחסמים מבניים, לפערי ידע פיננסי ולהיסטוריה שונה של מפגש עם מוסדות פיננסיים. במילים פשוטות: לא כל הציבור מגיב לאמון באותו אופן, ולא כל קבוצת אוכלוסייה נהנית באותה מידה ממערכת פיננסית שהיא אמורה לסמוך עליה.

המשמעות למדיניות

המסקנה המדינית העולה מן המחקר אינה שצריך להפחית אמון בממשלה, אלא שיש להציג לציבור תמונה מאוזנת: תוכניות ממשלתיות עשויות להיות רשת ביטחון חשובה, אך אינן תחליף מלא לחיסכון אישי ארוך טווח. במקביל, יש צורך בחיזוק אמון הציבור במוסדות פיננסיים באמצעות שקיפות, הגנה צרכנית, פיקוח יעיל והנגשת ייעוץ אמין.

המחקר רלוונטי גם לקורא הישראלי, אף שהוא מבוסס על נתונים אמריקניים. גם בישראל, הציבור נדרש לקבל החלטות מורכבות על פנסיה, קופות גמל, קרנות השתלמות, ביטוחי מנהלים והשקעות לטווח ארוך. ככל שהאחריות עוברת יותר אל החוסך עצמו, כך גדלה החשיבות של ידע פיננסי בסיסי ושל אמון במערכת שאמורה לנהל עבורו את הכסף.