הזיכרון שלא נכנס לספרים מצא בית בפייסבוק

גירושם של כ-50 אלף מעפילים למחנות המעצר בקפריסין היה אחד הפרקים הגדולים בדרך להקמת המדינה, אך במשך שנים הוא נשאר בשולי הזיכרון הישראלי. מחקר חדש של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שפורסם בכתב העת Memory, Mind and Media, מצביע על שינוי מעניין: דווקא ברשתות החברתיות, ולא במרחבי ההנצחה הממלכתיים, נוצר מקום שבו הסיפור הזה מקבל חיים חדשים, רב-דוריים, אישיים ומורכבים יותר.

המחקר, שכותרתו "מישהו כאן זוכר את סבא שלי?", בחן את פעילותה של קבוצת הפייסבוק "ארגון מעפילי קפריסין", שבה משתתפים מעפילים לשעבר לצד בני הדור השני והשלישי. החוקרים ניתחו 687 פרסומים ותגובות שפורסמו בקבוצה בשנת 2022, ובדקו כיצד מרחב מקוון אחד מצליח לאסוף שברי זיכרון משפחתיים, לחברם לסיפור רחב יותר, ולהעניק נוכחות לפרק היסטורי שזכה לתשומת לב מעטה יחסית בספרות המחקרית, בתקשורת ובמרחבי הזיכרון הציבוריים.

הפרק שנשאר בצל סיפורי הגבורה

לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה ביקשו עשרות אלפי יהודים להגיע לארץ ישראל, אך הבריטים הגבילו את העלייה והחלו לגרש לקפריסין מעפילים שנתפסו בדרכם. רבים מהם היו ניצולי שואה שביקשו לפתוח חיים חדשים בארץ, אך מצאו עצמם שוב מאחורי גדרות, במחנות מעצר, בתנאי צפיפות, מחסור ובידוד.

למרות היקפו, גירוש קפריסין נדחק במשך השנים מאחורי סיפורים הרואיים יותר של ההעפלה: המאבק על אוניות, עימותים מול הבריטים, וסיפור האונייה אקסודוס שהפך לסמל עולמי. מחנות קפריסין הציגו סיפור מורכב יותר ופחות נוח לעיכול: לא רק גבורה ותעוזה, אלא גם עקירה, המתנה, חיים במחנה, לידת ילדים, חתונות, חגים, פחדים וניסיון לשמור על צלם אנוש עד להשלמת המסע לארץ ישראל.

צילום: שחזור מבנה מגורים באחד ממעונות החורף בקפריסין במוזיאון היהודי בלרנקה [צילום: איילת קליין כהן]

את המחקר הובילה הדוקטורנטית איילת קליין כהן, שסבה וסבתה נשלחו לקפריסין ואביה נולד במחנה, בהנחיית הד"ר נועם תירוש, ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, והפרופסור עמית שכטר, ראש בית הספר לרוח האדם באוניברסיטה. החיבור האישי של קליין כהן לנושא אינו פרט שולי: הוא מסביר היטב מדוע שאלת הזיכרון כאן אינה תאורטית בלבד, אלא גם משפחתית, רגשית וזהותית.

לדברי קליין כהן: "במשפחתי, כמו רבים אחרים, כמעט ולא דיברו על פרקי החיים הקשים והכואבים שקדמו להתחלה החדשה בישראל. נותרתי עם מעט מאוד מידע על העבר של משפחתי, עם שאלות רבות ועם רצון, או אפילו צורך, לגלות עוד".

פייסבוק כארכיון חי

קבוצת הפייסבוק שנבחנה במחקר אינה מתפקדת רק כאלבום תמונות נוסטלגי. לפי החוקרים, היא פועלת כמעין ארכיון חי, שבו חברים מעלים תצלומים, מסמכים, עדויות, יצירות אמנות, שאלות משפחתיות ורסיסי מידע. מתוך כל אלה נוצרת עבודת זיכרון פעילה: לא רק שימור של העבר, אלא עיצובו מחדש.

בני משפחה מבקשים לדעת מי הכיר את הוריהם או סביהם במחנה מסוים. אחרים מעלים רשימות נוסעים או תצלומים ומקווים שמישהו יזהה פנים, שם או אירוע. יש מי שמשתפים תעודות, חפצים שנעשו במחנה, ציורים, מזוזות, תיקים מאולתרים או עדויות על חתונות וחגים שנחגגו במקום. כך נוצר מרחב שבו מידע אישי מאוד הופך לחומר גלם של זיכרון קהילתי.

חברי הקבוצה אינם מציגים תמונה אחת ואחידה של מחנות קפריסין. חלקם מתארים קושי, מחסור ורצון עז להשתחרר ולהגיע לארץ. אחרים מציגים גם רגעים של תושייה, תקווה וחיים: חתונות שנערכו במחנה, ילדים שנולדו בו, חגים שנחגגו, וחברויות שנוצרו בתנאים רחוקים מאוד מן האידיאל הציוני הנוצץ.

קליין כהן מסבירה את המורכבות הזו כך: "זה בלתי אפשרי להרכיב נרטיב שלם ואחיד של אירועי העבר, אך מתוך פיסות של מידע, סיפורים, תיאורי חוויות, תמונות ואף זיכרונות ממקור ראשון של הגולים שהיו אז ילדים או נערים צעירים, עולה תמונה מעניינת ומורכבת של פרק משמעותי בחייהם". היא מוסיפה: "לא פחות מסקרן ומרגש הוא הרצון של הדורות שבאו אחריהם לדעת ולגלות עוד על המשפחות שלהם, וגם למקם את עצמם ואת משפחתם בנרטיב קולקטיבי".

שלוש דרכים לבנות זיכרון

החוקרים זיהו בקבוצה שלוש פעולות מרכזיות של עבודת זיכרון. הראשונה היא ניסיון לעצב סיפור ברור של סדר האירועים. חברי הקבוצה מחברים מסמכים, עדויות, תצלומים ורשימות כדי להבין מה קרה, מי היה היכן, באיזה מחנה שהתה משפחה מסוימת, ואילו קווי חיים נמתחו בין אירופה, קפריסין וישראל.

הפעולה השנייה היא דיון בחשיבות ההנצחה ובדרכים לקיים אותה. חברי הקבוצה מציעים פעילויות, משתפים יוזמות אישיות, דנים בצורך להכניס את סיפור מחנות קפריסין לתוכניות לימוד, לעודד הקמת אנדרטאות, לשמר חפצים ולהעביר הרצאות לדור הצעיר. יש כאן תחושת שליחות ברורה: אם המוסדות לא עשו די, המשפחות והקהילה המקוונת ינסו להשלים את החסר.

הפעולה השלישית היא הדגשת הקשר האישי והשייכות לקהילת גולי קפריסין. חברים משתפים תצלומים, יצירות אמנות ומסמכים כדי להראות כי גם משפחתם היא חלק מן הסיפור. במובן הזה, המשפט "מישהו כאן זוכר את סבא שלי?" הופך לשאלה רחבה יותר: האם יש מקום לסיפור הפרטי שלי בתוך הזיכרון הלאומי?

צילום: הפרופסור נועם תירוש [צילום: דני מכליס]

זיכרון בלי עורך ראשי

הד"ר נועם תירוש מדגיש כי המחקר מלמד על אופיו הייחודי של הזיכרון בעידן המקוון. לדבריו: "זוהי עבודת זיכרון פעילה שבה המשתמשים הופכים לסוכני הזיכרון של עצמם, ללא עורך או מתווה מדיניות שמחליט מה חשוב ומה לא".

המשפט הזה נוגע בלב השינוי. בעבר, זיכרון לאומי עוצב בעיקר בידי מוסדות: מערכת החינוך, מוזאונים, ארכיונים, טקסים ממלכתיים, חוקרים, עורכים ועיתונאים. בקבוצת הפייסבוק, לעומת זאת, אנשים מן השורה קובעים מה חשוב להם לזכור. הם אינם ממתינים לאישור של גוף רשמי. הם מעלים תמונה, מספרים סיפור, שואלים שאלה, ומקבלים לעתים תשובה ממישהו שמחזיק קצה חוט נוסף.

עם זאת, המחקר אינו מציג את הרשת כפתרון מושלם. קבוצת פייסבוק תלויה במנהליה, בכללי השיח, בדרך שבה פרסומים מקבלים חשיפה, ובעיקר בפלטפורמה מסחרית שאינה שייכת לחברי הקהילה. לכן יש כאן גם אזהרה: זיכרון דיגיטלי הוא חי, נגיש ושיתופי - אך גם פגיע. אם קהילה בונה במשך שנים מאגר של מסמכים, תצלומים ועדויות, נדרש לחשוב כיצד לשמרו גם מחוץ לרשת החברתית, בארכיונים ציבוריים יציבים.

צילום: הפרופסור עמית שכטר [צילום: דני מכליס]

כשהממלכתי שוכח, הקהילה זוכרת

הפרופסור עמית שכטר מציג את הממצא המרכזי של המחקר בנימה אופטימית: "גם כאשר בתי ספר ומוזאונים שוכחים, הקהילות הדיגיטליות מוכיחות שהן יכולות לשמש כארכיון חי שאינו מאפשר לעבר להיעלם".

בכך טמון הערך הרחב של המחקר. הוא אינו עוסק רק במעפילי קפריסין, אלא בדרך שבה חברה זוכרת את עצמה. הזיכרון הישראלי אינו נבנה עוד רק מעל במות ממלכתיות. הוא נבנה גם בקבוצות קטנות יחסית, דרך שאלות של נכדים, תמונות משפחתיות, תעודות ישנות, חפצים מן המחנה ודיונים על משמעותם.

הסיפור של מחנות קפריסין מוכיח כי גם פרק שנדחק לשולי התודעה יכול לשוב למרכז, אם יש מי שמוכן לשאול, לחפש, להעלות תמונה ולספר. לפעמים זה מתחיל בשאלה אחת פשוטה - האם מישהו כאן זוכר את סבא שלי - ומסתיים בבנייה מחודשת של פרק שלם בהיסטוריה הציונית.