ניל"י החדשה: כך ישראל סוגרת חשבון עם מחבלי 7 באוקטובר

ישראל מנהלת מאז טבח 7 באוקטובר מערכה חשאית, ממושכת ועתירת טכנולוגיה לאיתור, מעצר או חיסול של כל מי שתכנן, הוביל או השתתף בפשיטה על יישובי הדרום, כך מדווח הוול סטריט ג'ורנל בכתבה נרחבת שפורסמה (21.5.26) בארצות הברית. לפי הדיווח, המערכה מתנהלת באמצעות צוות ייעודי שהוקם לאחר המחדל, מחזיק ברשימה של אלפי שמות, ומוחק ממנה בהדרגה מחבלים ומשתתפים נוספים שזוהו כמי שהשתתפו באירועי אותו יום.

לפי הפרסום, ישראל אינה מתמקדת רק בבכירי חמאס או במפקדי הנוח'בה, אלא גם בדרגים נמוכים בהרבה: מחבלים שתיעדו את עצמם, מי שהופיעו בסרטונים מהחטיפות, משתתפים בפשיטות על יישובים, ואף מי שסייעו בפריצת הגדר. המסר שמצטייר מן הכתבה ברור: מבחינת מערכת הביטחון, עצם ההשתתפות בטבח - גם אם לא בדרג פיקודי - מספיקה כדי להכניס אדם לרשימת היעדים.

צילום: נועה ארגמני

מהסרטונים לרשימת היעדים

הדוגמה המרכזית שמביא העיתון היא חטיפתה של נועה ארגמני ממסיבת נובה. הסרטון שבו נראתה נגררת על אופנוע הפך לאחד הסמלים הקשים של הטבח. לפי הדיווח, לאחר שחרורה אותרו שני גברים שנראו בסרטון כשהם עוצרים את בן זוגה של ארגמני, והשניים חוסלו בתקיפות נפרדות. אביה, יעקב ארגמני, אמר לעיתון כי לא עודכן מראש על חיסולם, והביע עמדה מורכבת: הוא שיבח את כוחות הביטחון על המלחמה למען קיום העם היהודי, אך הוסיף כי אינו יודע מה מוסיפה הנקמה.

על-פי הכתבה, אנשי אמ"ן והשב"כ עוברים על סרטונים שהופצו בידי המחבלים עצמם, משלבים תוכנות לזיהוי פנים, בוחנים איכונים סלולריים, מאזינים לשיחות ומצליבים מידע מחקירות עצורים מעזה. גורמים ישראלים שצוטטו בכתבה אמרו כי כדי לסמן אדם כיעד נדרשות לפחות שתי ראיות הקושרות אותו להשתתפות בפשעים שבוצעו ב-7 באוקטובר. המשמעות היא שהחומרים שהמחבלים עצמם הפיצו לצורכי התרברבות ותעמולה הפכו, בדיעבד, לכלי עבודה מרכזי של המודיעין הישראלי.

שם הצוות שהוקם למשימה הוא ניל"י, ראשי תיבות של "נצח ישראל לא ישקר". הבחירה בשם טעונה משמעות היסטורית: היא מחברת את המערכה הנוכחית למסורת עברית מחתרתית של פעולה חשאית, זיכרון ונקמה מאורגנת. לפי הוול סטריט ג'ורנל, השם נועד לשדר כי איש ממבצעי הטבח לא יישכח.

צילום: עז א-דין אל-חדאד

גם אחרי הפסקת האש

הדיווח האמריקני מדגיש כי המערכה לא נעצרה גם לאחר הפסקת האש בעזה. ישראל, כך נטען, ממשיכה לחסל יעדים מהרשימה כאשר היא מייחסת להם איום מתמשך - למשל תכנון פיגוע, התקרבות לקווי הכוחות או מעורבות בשיקום היכולות הצבאיות של חמאס. ברקע הדברים עומדת מציאות שבה הפסקת האש נותרה שברירית, וחמאס מסרב להתפרק מנשקו.

אחד היעדים הבכירים ביותר שחוסלו במסגרת זו הוא עז א-דין אל-חדאד, מבכירי הזרוע הצבאית של חמאס ומי שתואר בישראל כאחד ממתכנני טבח 7 באוקטובר. אל-חדאד נהרג בתקיפה ישראלית בעזה, לאחר שבשנת 2025 הפך למפקד הצבאי הבכיר של חמאס ברצועה. בתקיפה נהרגו גם בני משפחתו ואזרחים נוספים.

הרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר אמר לאחר אישור חיסולו של אל-חדאד כי צה"ל ימשיך לרדוף את אויבי ישראל, לפגוע בהם ולהביא דין וחשבון מכל מי שהשתתף בטבח 7 באוקטובר. האמירה הזאת משתלבת היטב עם התמונה שמשרטט הוול סטריט ג'ורנל: לא פעולה נקודתית, אלא תפיסת פעולה מתמשכת, שבה הזיכרון המודיעיני של ישראל נשמר לאורך שנים.

צילום: [צילום: חיים גולדברג/פלאש 90]

חיסולים, מעצרים ומשפטים

לצד החיסולים, מאות עזתים המואשמים בהשתתפות בטבח מוחזקים בישראל וממתינים להעמדה לדין. הכנסת אף קידמה הקמת בית דין צבאי מיוחד שידון בעניינם. בכך מתנהלת למעשה מדיניות כפולה: מי שנמצא בידי ישראל מובא למסלול משפטי, ואילו מי שנמצא בעזה או במדינות אחרות ומזוהה כגורם לוחם או איום מתמשך - עלול להפוך ליעד מבצעי.

באפריל, למשל, הודיעו צה"ל ושב"כ על חיסול עלי סאמי מוחמד שקרא, מפקד מחלקה בחמאס שעל-פי ישראל השתתף בחטיפה ממיגונית באזור רעים, שבה נחטפו הירש גולדברג-פולין, אלון אהל, אליה כהן ואור לוי. לאחר החיסול פרסם צה"ל תיעוד שקושר את שקרא לזירת החטיפה.

גם הג'יהאד האיסלאמי מופיע ברשימת היעדים. ישראל חיסלה את עבד א-רחמן עמאר חסן חודרי, שיוחסה לו מעורבות במתקפה על קיבוץ ניר עוז, שבו נרצחו או נחטפו רבים מתושבי הקיבוץ.

צילום: הטבח באולימפיאדת מינכן [צילום: AP]

הצל של מינכן

הוול סטריט ג'ורנל משווה את המערכה הנוכחית למבצעי החיסול של ישראל לאחר רצח י"א חללי מינכן ב-1972. גם אז ביקשה ישראל להעביר מסר ארוך טווח: מי שפוגע בישראלים לא יוכל להסתתר מאחורי גבולות, זמן או מעמד ארגוני. אלא שהפעם ההיקף שונה בהרבה. לא מדובר בכמה אנשי מפתח, אלא באלפי שמות, חלקם בכירים וחלקם משתתפים זוטרים.

המערכה, לפי הדיווח, אינה מוגבלת לעזה. היא כללה גם חיסולים בלבנון ובאירן, ובהם חיסול סאלח אל-עארורי בביירות וחיסול איסמאעיל הנייה בטהרן. בכך הופכת רשימת 7 באוקטובר ממאמץ מודיעיני-מבצעי מקומי למערכה אזורית, שנועדה לפגוע לא רק במי שביצעו את הטבח בפועל, אלא גם במי שתכננו, מימנו, ניהלו והעניקו לו חסות.

השאלה המשפטית והמוסרית

הדיווח אינו מציג את המערכה רק כהצלחה מודיעינית. הוא מציף גם את השאלה המשפטית: מתי מדובר בחיסול מותר של לוחם במסגרת מלחמה, ומתי מדובר בהוצאה להורג ללא משפט של אזרח החשוד בפשע. מומחית למשפט ביטחון לאומי שצוטטה בעיתון אמרה כי אין מניעה עקרונית לתעדף יעדים ברשימת חיסול כל עוד מדובר בלוחמים, אך הזהירה כי חיסול אזרחים החשודים בעבירות, במקום מעצר והעמדה לדין, עלול להיחשב פשע מלחמה.

עמדת ישראל, כפי שמובאת בכתבה, היא שהמשפט הבינלאומי מתיר תקיפה של אזרחים המשתתפים בפעולות איבה. כאן נמצאת נקודת המחלוקת: לא עצם העובדה שאדם צולם או זוהה בזירה מספיקה תמיד לקבוע את מעמדו המשפטי, והשאלה היא עד כמה הליך הזיהוי, ההצלבה וההכרעה המבצעית מסוגל להבחין בין לוחם, מסייע, בוזז, אזרח שנלווה לאירוע או חשוד שיש להעמיד לדין.

ארגון הטרור חמאס, מצידו, מציג את המערכה כהמשך למדיניות של חיסולים ללא משפט. מנגד, בכירים ישראלים לשעבר טוענים כי במזרח התיכון להרתעה יש משמעות קיומית, וכי אויבי ישראל צריכים לדעת שגם שנים לאחר פיגוע או טבח, המחיר יגיע.

צילום: אמילי דמארי [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]

בין צדק, הרתעה ונקמה

החלק הרגיש ביותר בכתבה הוא תגובת הניצולים והחטופים ששבו. חלקם רואים בחיסול בכירי חמאס ומשתתפי הטבח סגירת מעגל הכרחית. אמילי דמארי, שנחטפה מביתה והוחזקה במנהרות חמאס חודשים ארוכים, תיארה את חיסול אל-חדאד כנקודת סגירה חשובה עבור רבים. מנגד, אביבה סיגל, שנחטפה עם בעלה ושוחררה לאחר 51 ימים, אמרה כי היא מתנגדת להמשך ההרג, והסתפקה בכך שהיא עצמה נותרה בחיים.

הפער הזה חשוב. הוא מלמד שגם בקרב מי שנפגעו ישירות מחמאס אין עמדה אחת בלבד ביחס לנקמה, צדק והרתעה. עבור חלקם, חיסול המחבלים הוא תנאי בסיסי להשבת כבודם וביטחונם. עבור אחרים, עצם ההישרדות והשבת החיים למסלולם חשובים יותר מהמשך מעגל הדמים.

הפרסום בוול סטריט ג'ורנל מעניק הצצה נדירה למאמץ שמערכת הביטחון עצמה אינה נוהגת לפרט במלואו: הפיכת טבח 7 באוקטובר ממחדל מודיעיני צורב למסד נתונים מבצעי עצום. ישראל מבקשת להראות כי גם אם נכשלה במניעת הטבח, היא לא תאפשר למשתתפיו להיעלם בתוך חורבות עזה, מחנות פליטים, דירות מסתור בלבנון או חסות אירנית.

עם זאת, דווקא עוצמת המערכה מחייבת דיוק. ככל שישראל מרחיבה את רשימת היעדים מדרגי פיקוד למחבלים זוטרים ולמסייעים, כך גדל הצורך בהבחנה ברורה בין לוחמים, חשודים ואזרחים. מבחינה ביטחונית, מדובר במסר מרתיע. מבחינה מדינית ומשפטית, מדובר במהלך שימשיך לעמוד במוקד ביקורת בינלאומית, במיוחד כל עוד הפסקת האש בעזה קיימת על הנייר אך נשחקת בשטח.

בסופו של דבר, המסר הישראלי שמצטייר מן הפרסום חד: 7 באוקטובר אינו תיק סגור, אלא רשימה פתוחה. כל שם שנוסף אליה נשמר, וכל שם שנמחק ממנה נועד להזכיר לחמאס ולארגונים האחרים כי הזמן, המרחק והתוהו ובוהו בעזה אינם מעניקים חסינות.