כשהקשב לגוף משתבש: המדריך המלא להפרעות אכילה

זה מתחיל לפעמים במשפט קטן: "אני רק מנסה לאכול בריא יותר". אחר כך מגיעה ההחלטה לוותר על פחמימות, להתחיל לספור קלוריות, להישקל כל יום או להתאמן "עוד קצת". בשלב הראשון זה אפילו נראה כמו משמעת עצמית מרשימה. אלא שבהרצאה שנשאה הדיאטנית הקלינית גלית אלדרוטי הובהר כיצד הגבול בין מודעות לבריאות לבין הפרעת אכילה מסוכנת עלול להיחצות הרבה לפני שהסביבה מבינה שמשהו השתבש.

הפרעות אכילה אינן רק עניין של אוכל או משקל. מדובר בהפרעות נפשיות מורכבות, שבהן הגוף הופך לזירת מאבק יומיומית. במקום לאכול מתוך רעב ושובע טבעיים, החיים מתחילים להתנהל סביב פחדים, חוקים נוקשים, אשמה וביקורת עצמית בלתי פוסקת.

הנתון שמדליק נורה אדומה

לפי הנתונים שהוצגו בהרצאה, ישראל מדורגת במקום הראשון מתוך 33 מדינות בהתנהגויות של בני נוער שמובילות לירידה במשקל ולחוסר שביעות רצון מהגוף. המשמעות היא שרבים מבני הנוער בישראל מסתובבים בתחושה שהם "לא מספיק טובים" כפי שהם.

ההערכות מדברות על כ-400 אלף בני אדם בישראל שמתמודדים עם הפרעות אכילה בדרגות שונות. חלקם כלל אינם מאובחנים. לפי הנתונים שהוצגו, כ-200 בני אדם מתים מדי שנה מהשלכות ההפרעה - בין היתר בגלל פגיעה בלב, הפרעות בקצב הלב וסיבוכים רפואיים נוספים.

הבעיה הגדולה היא שלא תמיד רואים אותה מבחוץ. לא כל מי שסובל מהפרעת אכילה נראה רזה בצורה קיצונית. יש מי שנראים "רגילים לגמרי", עובדים, לומדים, מתאמנים ומתפקדים - אבל בפנים מנהלים מלחמה יומיומית מול האוכל והגוף.

מתי זה כבר לא "סתם דיאטה"

אחד הדברים המבלבלים ביותר הוא שהפרעות אכילה מתחילות פעמים רבות דווקא ממקום שנראה חיובי. רצון לשפר את התזונה, לרדת מעט במשקל או להיכנס לכושר אינם בעיה בפני עצמם. הסכנה מתחילה כשהאוכל מפסיק להיות חלק טבעי מהחיים - והופך לאובססיה.

כך למשל, אדם עלול להתחיל להימנע לגמרי מקבוצות מזון שלמות, להרגיש אשמה אחרי כל ארוחה, לפחד מעלייה במשקל גם כשהוא כבר רזה מאוד, או לבנות סביב האכילה מערכת של חוקים וטקסים.

יש מי שמפוררים את האוכל לחתיכות זעירות, מי שנשקלים שוב ושוב במהלך היום, מי שאוכלים רק בשעות מסוימות או נמנעים מלאכול ליד אנשים אחרים. אחרים מבלים שעות במחשבות על אוכל, בהכנת אוכל לאחרים או בחיפוש בלתי פוסק אחרי "התפריט המושלם".

גם "אכילה בריאה" יכולה להפוך למסוכנת

אחת התופעות הבולטות בשנים האחרונות היא אורתורקסיה - אובססיה לאוכל "בריא". זה נשמע כמעט אידיאלי: פחות מזון מעובד, יותר מודעות, יותר ספורט. אבל לפעמים הרצון להיות בריא הופך לקיצוני.

כך למשל, אדם עלול להעדיף להישאר רעב שעות ארוכות רק כדי לא לאכול משהו שהוא מגדיר "לא נקי" או "לא בריא מספיק". ברגע שהחוקים מתחילים לנהל את החיים - זו כבר לא בחירה בריאה.

גם אצל ספורטאים הבעיה עלולה להסתתר היטב. אדם יכול להיראות חזק, שרירי ובכושר, אך בפועל לסבול מפגיעה הורמונלית, מחסור חמור באנרגיה ונזק מצטבר לגוף.

הסימנים שצריך להכיר

הפרעות אכילה משאירות סימנים - גם בגוף וגם בהתנהגות.

בין הסימנים הפיזיים: ירידה חדה במשקל, עייפות קיצונית, נשירת שיער, רגישות לקור, חולשה, הפסקת מחזור חודשי, פגיעה בשיניים, סחרחורות ובעיות שינה.

אבל לא פחות חשובים הם הסימנים ההתנהגותיים והרגשיים: הסתגרות חברתית, הימנעות מארוחות משפחתיות, התקפי זעם סביב אוכל, דכדוך, עיסוק בלתי פוסק במראה החיצוני והשוואה אובססיבית לאחרים.

לעיתים מופיעים גם אימוני ספורט כפייתיים - לא מתוך הנאה, אלא מתוך פחד. גם פציעות, כאבים או תשישות לא תמיד עוצרים את מי שנמצא בתוך ההפרעה.

ההפרעה שמשתלטת על הבית כולו

הפרעת אכילה כמעט אף פעם לא נשארת רק אצל האדם שסובל ממנה. היא משפיעה על כל הבית. ארוחות משפחתיות הופכות לשדה מוקשים, אחים מרגישים שהכול סובב סביב הילד החולה, והורים מוצאים את עצמם חיים במתח מתמיד.

יש משפחות שמפסיקות לאכול יחד. יש בני נוער שמסתגרים בחדר בזמן האוכל. לפעמים אפילו חופשות או אירועים משפחתיים מתבטלים בגלל הידרדרות במצב.

הקושי הגדול הוא שמבחוץ זה עלול להיראות כמו "עקשנות" או "פינוק", אבל בפועל מדובר בהפרעה נפשית קשה שמנהלת את האדם דרך פחד עצום מאוכל, מעלייה במשקל ומאובדן שליטה.

אפשר לצאת מזה

למרות התמונה הקשה, המסר המרכזי בהרצאתה של גלית אלדרוטי היה גם אופטימי: החלמה אפשרית.

הטיפול בהפרעות אכילה משלב בדרך כלל ליווי רפואי, טיפול נפשי וטיפול תזונתי ייעודי. במקרים מסוימים נדרש גם טיפול יום או אשפוז. ככל שמזהים מוקדם יותר את הסימנים ופונים לעזרה בזמן - כך גדלים משמעותית סיכויי ההחלמה.

אלדרוטי הדגישה כי המטרה אינה רק העלאת משקל או שינוי תפריט, אלא החזרת החופש: היכולת לאכול בלי פחד, לחיות בלי אובססיה סביב הגוף, ולחזור להקשיב מחדש לצרכים הטבעיים של הגוף והנפש.