ביקורת חסרת תקדים, מקיפה ונוקבת, הטיח אתמול (19.3.01) פרופ' יעקב נאמן - בכנס בן 3 ימים שנפתח באוניברסיטת בר-אילן, בנושא: בית המשפט העליון.
נאמן הרצה בתחילת הכנסת, ולהרצאתו נתן את הכותרת: בית המשפט העליון - "ועינו אל יראיו", האומנם?
[המאמר המלא מפורסם באתר בנפרד. ראה הקישור שלהלן]
בכנס השתתפו מאות משפטנים, שופטים, אנשי אקדמיה, עורכי דין, סטודנטים ואורחים רבים. הוא נחשב לאחד הכנסים המעניינים שנפתחו לאחרונה.
ביקורתו של נאמן על בית המשפט העליון - כפי שנפרטה להלן - נשמעה בעניין רב, דווקא בשל מעמדו המיוחד של נאמן: שר משפטים לשעבר, עורך דין ממולח הידוע כאדם פרובוקטיבי, ובמיוחד: בשל זאת שנאמן ידוע כחברם הקרוב של חלק משופטי בית המשפט העליון, ובראשם הנשיא אהרן ברק, ובשל עובדה פשוטה נוספת נאמן עצמו היה מועמד כמה וכמה פעמים לכהונת שופט בית המשפט העליון.
אביא להלן חלק מדבריו של נאמן, כסידרם, כפי שהם מופיעים בהרצאתו:
* על זכויות האדם -
בית המשפט העליון (בתקופתו של ברק) "ניכס" לעצמו את תחילת השיפוט בנושא זכויות אדם. ואולם, טוען נאמן, האמת היא שאין מדובר בהמצאה או חידוש מהפכני של המשפט המודרני. "כבר לפני למעלה מ-2000 שנה, כשבא אותו גוי להלל הזקן וביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת אמר לו הלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך - ואידך זיל גמור".
נאמן ביקר את עמדתו של ברק, לפיה: "הכל שפיט", ו"הכל בגיץ" , ו-"מלוא הארץ משפט". בחברה בישראל קיימות מחלוקות רבות המשסעות ומפלגות אותה. סוגיות אלו מן הראוי שלא יוכרעו בבית משפט;
* אחדות הדעים -
האמון בבית המשפט העליון נסדק. עד לפני מספר שנים היה בית המשפט העליון אחד המוסדות הבודדים בישראל, סביבם לא היתה מחלוקת. שררה הסכמה בדבר מקצועיותיו והחלטותיו האובייקטיביות הנטולות סממן פוליטי. אמון זה נסדק, בשל התערבותיו של בית המשפט העליון בעניינים פוליטיים מובהקים.
שתי דוגמאות שהציג נאמן: השופטת דליה דורנר הוציאה ב-1999 צו בפרשת האורינט האוז וגרמה לטירפוד החלטתו של ראש הממשלה אז בנימין פוטין (שהורה לסוגרו), למרות שהיה זה ערב הבחירות; מאידך, בינואר 2001 - ערב הבחירות - סירב בית המשפט להתערב במו"מ מדיני/פוליטי שניהלה ממשלתו של אהוד ברק עם הפלשתינים, כאשר במו"מ נכללה גם ירושלים. "זוהי סוגיה זהה בה ניתנו החלטות שניתן לראות בהם תרתי דסתרי";
* "אחדות הדעים" -
נאמן מתבסס על מחקרם של יורם שחר, מירון גרוס ורון חריס - שחקרו פסקי של בית המשפט העליון (ומצאו כי רק %5.8 מתוך 6329 נכתבה דעת מיעוט), וקובע: כמות זעירה כל כך של פסקי מחלוקת מעוררת שאלות קשות. כנראה שמאמר חז"ל "כשם שפרצופיהם אינם שוויים כך דעותיהם אינם שוות".
נאמן תולה חלק מההסבר לתופעה זו, בכך שהרמה מהתיקים הם פשוטים ואין בפתרונם מחלוקת אמיתית. אלא, הוא קובע, בשל האחוז המזערי שבו מדובר, "אין מנוס מלהגיע למסקנה, כי יהיו הסיבות אשר יהיו, אין בבית המשפט העליון פלוגתא אמיתית, אין שיח אמיתית בין השופטים".
"אחדות הדעים" הזו, הוא כותב, בסוגיות כל כך קשות, עלולה להוביל ציבורים שלמים למסקנה, כי בית המשפט העליון כלל איננו "מבין" אותם. "אחדות הדעים" עלולה להביא לאבדן אמון הציבור, העלול לחשוש כי "המשחק מכור מראש".
ועוד: הפרשנות איננה מדע מדויק. לכן, פסיקה שכולה נוטה לכיוון אחד מעוררת תהיות לגבי הבדיקה והדרישה שנעשתה באותו עניין".
* הרכב השופטים -
נאמן "שם אצבע" על אחת הבעיות החשובות ביותר המסבירות אולי את הפגמים שהתגלו בבית המשפט העליון, והיא: ההרכב הנוכחי של שופטי בית המשפט העליון. השופטים, הוא טוען, באים מבית מדרש אחד - ודבר זה מסביר את פסיקתם:
- מלבד השופט ד"ר מישאל חשין, אף אחד משופטי בית המשפט העליון לא עבד בפרקטיקה סמוך למינויו לבית המשפט העליון, ולכן מתקבלים פסקי דין חריגים שאינם מובנים לאף עורך דין. נאמן הציף כדוגמא את פסק הדין בנושא "אפרופים". כמו כן, הוא טוען, אין כיום בקרב השופטים שייצגו, סמוך למינויים, נאשמים או שהתמודדו עם הצורך האמיתי להגן עליהם. חסר גם שופט שראה מהו הליך החקירה במשטרה.
- כל שופטי בית המשפט העליון הינם בוגרי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. אכן, זהו הישג גדול של אוניברסיטה זו, הוא מציין, אך: "אינני בטוח שזהו הישג למדינת ישראל. האוניברסיטה העברית היא מקום אחד מיני רבים בו מחונכים אנשי משפט. האוניברסיטה העברית מייצגת אסכולה וגישה מסויימת. אינני משוכנע, כי זוהי האסכולה היחידה הראויה להציב מועמדים לתפקיד בית המשפט העליון. הומוגניות זו באה, לדעתי, לידי ביטוי, בעיקר בסוגיות של משפט ציבורי וחוקתי".
* פסקי דין חדשניים -
בשנתיים שחלפו ניתנו בבית המשפט העליון כמה פסקי דין חדשניים. למרות זאת, הם ניתנו בהסכמה מלאה בין השופטים, או לכל היותר תוך הבעת מחלוקת מינורית ביותר. כדוגמא מאזכר נאמן שלושה מהם:
בג"צ 6698/95 עאדל קעדאן ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל;
בג"צ 5100/94, 4045/95 הוועד הציבורי נ' עינויים בישראל ואח';
טוען נאמן: "האם יהיה זה מוגזם לטעון, כי פעמוני השלום, אשר צילצלו בתקופת מתן שני פסקי הדין האמורים, השפיעו על תהליך קבלת ההחלטות של השופטים?!
נאמן מבקר את השופטים ומעלה שאלות:
- בעניין העתירות כנגד טיפול השב"כ בערבים - "תשעה שופטים סוברים שלשב"כ אין סמכות להפעיל אמצעי חקירה מיוחדים. אם הסוגיה כל כך פשוטה, מדוע נדרשו לכך 9 שופטים? מדוע נדחו (קודם לכן, במשך שנים) כל כך הרבה עתירות כלאחר יד?"
- בעניין פסק הדין הנוגע למו"מ שניהל אהוד ברק - "האם התוצאה המשפטית כל כך פשוטה? מדוע אם כן נדרש הרכב של 7 שופטים? לשם המחשה יצויין, כי בארה"ב, כאשר דן בית המשפט העליון האם יש צורך לספור שנית את קולות הבוחרים בקליפורניה - הרוב בשני פסקי הדין היה 5 לעומת 4".
* * *
כאמור, המדובר בביקורת נוקבת ומעניינת, שתעורר כנראה דיון ציבורי בנושאים שהועלו.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה