יו"ר הכנסת בטקס המשואות בהר הרצל: יום עצמאות ללא חטופים - כך נראה ניצחון ישראלי

טקס המשואות (22.4.26) בהר הרצל בירושלים פתח את אירועי יום העצמאות ה־78 למדינת ישראל. לעיני קהל מוזמנים ובהשתתפות הנהגת המדינה הודלקו 12 משואות, לצד משואת צה"ל, בידי דמויות שנבחרו לייצג השנה שורה של צירים מרכזיים בחיים הישראלים: לחימה, שכול, שיקום, התיישבות, רפואה, תרבות, סייבר, קשרי חוץ וברית הדמים עם העדה הדרוזית.

הקו המרכזי של הטקס היה ברור כבר מראשיתו: מעבר חד ומכוון מזיכרון הנופלים אל שפת התקומה, הניצחון וההמשכיות. לא במקרה חזרו לאורך הערב שוב ושוב המילים "תקווה", "התחדשות", "חוסן" ו"ניצחון". גם הנאומים הפוליטיים, גם דברי המנחים וגם דברי המשיאים ביקשו למסגר את השנה האחרונה לא רק כשנת מלחמה, אלא כשנה שבה ישראל נבחנה מחדש - ובחרה להציג את עצמה כמדינה שאינה נשברת.

בין מדליקי המשואות בלט נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי, שנבחר להדליק משואה כאות הוקרה על עמידתו לצד ישראל בזירה הבינלאומית וגנב את ההצגה. מיליי בירך בעברית ואמר: "עם ישראל חי, ולתפארת מדינת ישראל". את פניו קידמו שיר ארגנטינאי בספרדית ודגלי מדינתו ומדינת ישראל. הוא פסע בתווך לצלילי השיר תוך כדי שירה, ולאחר מכן הצטרף לזמרים.

מיליי הדגיש כי ארגנטינה וישראל אינן רק "שותפות" אלא "ידידות אמת", והוסיף כי ידידות כזו "אינה נשברת". הוא קשר בין רוח המכבים לבין המציאות הנוכחית, ואמר כי הניצחון אינו תלוי במספר הלוחמים אלא בעוצמת האמונה. עוד חזר על מחויבותו להעברת שגרירות ארגנטינה לירושלים, ובירך: "אלוהים יברך את ישראל, אלוהים יברך את ארגנטינה".

אוחנה: "לראשונה מזה יותר מעשור - אין עוד חטופים ברצועת עזה"

יו"ר הכנסת ח"כ אמיר אוחנה פתח את הטקס בנאום שנשען במידה רבה על חיבור בין זיכרון, הישג לאומי ותקווה. הוא פתח בהתייחסות ליום הזיכרון שהסתיים זה עתה, ואמר כי עם ישראל מתייחד עם נופליו "בדומייה ובדמע" לצד המשפחות השכולות, תוך זיכרון "המחיר העצום והכבד של תקומת העם היהודי בארצו" והחוב המוטל על החיים להמשיך ולשמור על המדינה ועל העם כך שמחיר ההקרבה "לא יהיה לשווא" .

במוקד דבריו עמדה ההצהרה שכבר הפכה לשורת הכותרת של הערב: "ברוך ה' התפילה נענתה, החזרנו את כולם, החיים והחללים, וביום העצמאות הזה, לראשונה מזה יותר מעשור - אין עוד חטופים ברצועת עזה". אוחנה ייחס זאת ל"גבורת לוחמינו, לנחישות הנהגתנו, לעוז רוחו של עמנו, ולבריתות האמיצות עם ידידינו", והוסיף כי "ישראל היום חזקה מתמיד".

אוחנה לא הסתפק בהצהרה המדינית-ביטחונית הזאת, אלא ניסה להגדיר מחדש גם את עצם מושג הניצחון. הוא סיפר כי כאשר פרצו שוב אזעקות בעקבות מבצע "שאגת הארי", נאלץ להסביר לילדיו מדוע שוב נכנסים למרחבים מוגנים. לדבריו, כששאלו אותו "אבל אבא - אנחנו ננצח בסוף, נכון?" הוא השיב להם באמצעות סיפור דוד וגוליית. "אנחנו אולי קטנים בשטח ובאוכלוסייה - אבל ענקים באמונה ובתעוזה", אמר, ובהמשך קרא לקהל למחוא כפיים ל"ילדי ישראל".

משם עבר לרטוריקה חדה עוד יותר. "איך נראה ניצחון? כך נראה ניצחון", אמר, ואז מנה שורה של דוגמאות: חיסול אויבים, פעולות נועזות בעומק האויב, עליית 20 אלף יהודים ארצה בשנה החולפת ולידת 177 אלף תינוקות בישראל. מבחינתו, הניצחון אינו רק צבאי. הוא גם דמוגרפי, אזרחי, נפשי וסיפורי - הוכחה לכך שהחיים בישראל לא רק נמשכים, אלא מתרחבים. את דבריו חתם בקריאה לשמר את "התקווה" לא רק כהמנון, אלא ככוח היסטורי מניע, ובמשפט ההרצליאני הידוע: "ואם תרצו - אם נרצה - אין זו אגדה".

נתניהו: "במלחמת התקומה השגנו הישגים כבירים"

ראש הממשלה בנימין נתניהו הציג בטקס קו תקיף, ביטחוני ומדיני, עם דגש על תמונת המערכה האזורית. הוא פתח בדוגמה משפחתית, כאשר תיאר שני תינוקות - "לוי הקטן" ו"ארי" - כסמל ל"המשכיות החיים של עם ישראל" ול"שרשרת הדורות שלנו". משם עבר לקביעה רחבה: "ישראל חזקה מאי פעם", והוסיף כי יחד עם ארצות הברית ישראל מובילה "את המלחמה בכוחות הרשע בעולם" .

בדבריו חזר נתניהו שוב ושוב על הטענה כי ישראל הצליחה לפגוע פגיעה קשה בציר האירני. הוא אמר כי "ציר הרשע האירני שזמם להשמיד אותנו הוא נלחם עכשיו על עצם הישרדותו", תיאר "שני מבצעים נועזים" שנועדו להרחיק איום קיומי של נשק גרעיני ואלפי טילים בליסטיים, וטען כי הברית עם ארצות הברית "בהנהגת ידידי הנשיא טראמפ" הגיעה ל"גבהים חסרי תקדים" .

נתניהו מנה הישגים גם בזירות אחרות. "במלחמת התקומה, ב'עם כלביא' וב'שאגת הארי' השגנו הישגים כבירים", אמר. על עזה אמר: "החזרנו את כל חטופינו. עד האחרון שבהם", והוסיף כי ישראל "לופתת את החמאס מכל עבר" כדי להבטיח שעזה לא תאיים עוד על ישראל. על לבנון אמר כי ישראל "הדהימה בביפרים, חיסלה את נסראללה ויצרה רצועת ביטחון עמוקה שמרחיקה את האיום מיישובי הצפון", ועל סוריה אמר כי ישראל יצרה "רצועת ביטחון מהירמוך עד כתר החרמון" ומגינה על הדרוזים .

לצד השפה הצבאית, נתניהו ביקש להבליט גם תנופת בנייה והתיישבות. הוא דיבר על התקדמות "בכלכלה, בתחבורה, במדע, בטכנולוגיה, בחדשנות, בהתיישבות", והוסיף כי "חזרנו לחרוש את השדות בעוטף עזה וכך יקרה גם בצפון". את נאומו חתם בקריאה לאחדות: "אנחנו לעתים מתווכחים בתוכנו, אבל ברגע האמת אנחנו מתלכדים לעם אחד, לאגרוף ברזל", ובהבטחה: "נשלים את הניצחון, נחזק את מדינתנו ונבטיח את עתידנו" .

מאמץ השבת החטופים - גל הירש וטליק גואילי

אחד הרגעים החזקים בטקס נרשם כאשר הושאה המשואה שהוקדשה למאמץ להשבת החטופים ולחוסן המשפחות. המשואה הושאה בידי תא"ל מיל' גל הירש, מתאם השבויים והנעדרים, לצד טליק גואילי, אמו של שוטר היס"מ רן גואילי ז"ל, שנפל בקרב ב־7 באוקטובר וגופתו הושבה מעזה.

גל הירש ניסח את דבריו בלשון טעונה ומאופקת גם יחד. "בכאב, בגאווה ובתקווה", אמר, הוא משיא את המשואה "לכבוד החטופות והחטופים שנאבקו בגבורה, אלה שזכינו להציל ואלה שכשלנו להצילם ולהשיבם בחיים". הוא הוסיף מחווה למשפחות: "לכבוד המשפחות שחיו בסיוט, אלה שעדיין מצפות ואלה שחיות עם האובדן הנורא", והדגיש גם את פועלם של כלל הגורמים במערך: בצה"ל, בשב"כ, במוסד, במשרדי הממשלה, "אצל בעלות בריתנו" ובממשל טראמפ, "ובהובלת ראש הממשלה, בנימין נתניהו" .

טליק גואילי העניקה לרגע הזה ממד אישי חריף הרבה יותר. "לזכרו של רני, בני הבכור, בני הגיבור, שנלחם עד הכדור האחרון בקרב על קיבוץ עלומים", אמרה. אחר כך בא המשפט שבלט יותר מכל: "לכבוד הילד שקידש את המדים שלבש". היא הוסיפה: "אין גאה ממני להיות אימא שלך. הגאווה חזקה מהעצב". בדבריה שילבה הודיה פומבית לכנסת ישראל, לממשלת ישראל ולראש הממשלה, ואמרה: "לא ויתרתם עד החטוף האחרון. הבטחתם וקיימתם". את הדברים חתמה בקריאה לאחדות: "אנשי שמאל וימין, דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים - כולנו יחד... כי אנחנו עם חזק ואנחנו מנצחים" .

ארי שפיץ - השיקום כמלחמה נוספת

סמ"ר ארי שפיץ, לוחם גבעתי שנפצע באורח אנוש בקרב ברצועת עזה, איבד שלוש מגפיו והפך לאחד מסמלי השיקום הבולטים של המלחמה, השיא משואה שהוקדשה לנופלים, לפצועים ולמשפחותיהם. הטקסט שנשא היה מן המדויקים והמרוכזים שבערב.

"לזכרם של כל הלוחמים והלוחמות שנפלו למען קיומנו ועתידנו", פתח, ובהמשך הקדיש את המשואה "לכבוד עשרות אלפי פצועי המלחמה בגוף ובנפש, העוברים מסע שיקום ארוך ומאתגר ועומדים בגבורה במשימה הארוכה והמורכבת של חזרה לחיים". השורה שבלטה ביותר בדבריו היתה: "זוהי מלחמה נוספת וגם בה אין לנו ברירה אלא לנצח". בכך הוא הצליח למסגר את השיקום לא כנספח של הלחימה, אלא כחזית של ממש. עוד הודה למשפחות הפצועים, לצוותים הרפואיים, לבתי החולים, לבתי השיקום, לארגונים ולעמותות, ואף הקדיש חלק מדבריו לישיבות ההסדר "המוכיחות כי תורה ושירות צבאי משמעותי הם שני עמודי תווך המשלימים זה את זה" .

אורה חתן - הצפון אינו שוליים

אורה חתן, תושבת מושב שתולה, ייצגה את יישובי הגבול הצפוני. הבחירה בה לא נועדה רק לספר סיפור אישי של עמידה תחת אש, אלא גם להציב את הצפון בקדמת הבמה הלאומית. בדבריה הדגישה את הקשר לאדמה, למשפחה וליישוב. "לכבוד כל תושבי קו העימות בצפון", אמרה, "אנשי המעשה... הנאחזים בקרקע באומרם: השכם וערב, אסור לנו לעולם לאבד את הצפון".

חתן הודתה לחיילים השומרים על התושבים, החמיאה לרמטכ"ל אייל זמיר, פנתה אל האימהות והרעיות במילים "אתן הלביאות", ושילבה גם זווית אישית עמוקה כאשר הזכירה את אמה ואת מורשת הנתינה שהותירה. אחד המשפטים הזכורים ביותר בדבריה היה: "זו האדמה שלי. אני לא עוזבת את שתולה". לקראת הסיום הבטיחה לילדי הצפון, ובהם בניה יהונתן ויאיר, כי "הגליל יחזור לפרוח - והוא יחזור, אני מבטיחה לכם" .

אסף גרניט - מן המטבח אל המילואים וחזרה

אסף גרניט, השף הבינלאומי שהתנדב כחובש קרבי במילואים ופעל גם לחיזוק המערך הלוגיסטי והמורלי של הלוחמים, נשא משואה בעלת אופי אזרחי-תרבותי מובהק. הוא בחר לפתוח בירושלים: "לכבוד ירושלים שבה נולדתי וצמחתי. ירושלים היא העיר שבה למדתי לחבר בין מזרח למערב, בין דתיים לחילוניים, בין הפועל לבית"ר". מכאן עבר אל ציבור השפים, המסעדנים ואנשי המטבח בישראל, "שעוברים שנים קשות ובכל זאת ממשיכים כל יום לפתוח את הדלת, להדליק את האש וליצור עבור כולנו מקום שבו אפשר להתנחם ולקוות" .

לקראת הסיום הצליח גרניט לדחוס במשפטים ספורים גם את הביוגרפיה הישראלית, גם את המורכבות הפוליטית וגם את הכמיהה לפיוס: "עם שיודע, למרות כל הביקורת, למרות כל הפילוג וכל ההבדלים, להתכנס בחזרה סביב שולחן אחד, סיר אחד, סיפור אחד, ולמצוא את הכוח לקום מחדש - מחדש יחד" .

הרב אברהם זרביב - תורה, דחפור ומלחמה

הרב אברהם זרביב, דיין בבית הדין הרבני ולוחם מילואים פעיל כמפעיל D9, היה מן הדמויות שסימלו יותר מכל את הקו שבין עולם התורה לשירות הקרבי. בדבריו חיבר במפורש בין שני העולמות: "לכבוד הזכות ללמוד וללמד תורה, לשרת את הציבור כדיין ולהילחם". הוא הקדיש את המשואה גם ל"מפעילי הדחפורים והבאגרים פורצי הדרך", שאותם תיאר כ"מכריעי האויב ומפרקי תשתיות הטרור ששומרים על חיי חיילינו" .

זרביב הדגיש גם את חלקם של "לוחמים בעלי תעוזה, יוזמה וחשיבה מחוץ לקופסה" וכן של לוחמי החימוש ותומכי הלחימה, "שההכרעה מתאפשרת בזכותם". כמו משיאים אחרים, הוא הקדיש חלק ניכר מן הדברים למשפחה. "לכבוד אשתי הצדיקה והאהובה שכבר שנתיים וחצי נושאת לבד בעול המשפחה", אמר, והוסיף תודה לילדיו, נכדיו ואמו. הוא חתם במחווה כוללת ל"עם ישראל, עם נחוש ואוהב, על כל גווניו וחלקיו" .

גילי רענן, דינה בן יהודה, משה אדרי

גילי רענן, יזם הייטק בולט ומייסד קרן Cyberstarts, ייצג את עולם הסייבר והחדשנות. הוא הקדיש את המשואה ל"יזמי ההייטק של ישראל והמשקיעים הבוחרים להאמין בהם בתחילת הדרך", והשווה אותם לחלוצים שיצאו לעבד את האדמות עם קום המדינה. "בקהילת ההייטק זורעים רעיונות וקוצרים מציאות חדשה ביצירתיות, באומץ ובתבונה", אמר. עוד הדגיש את תרומת אנשי הסייבר ביחידות המודיעין ואת חשיבות המדע והמצוינות כ"בסיס הכרחי למדינה חופשית, דמוקרטית וצומחת".

הפרופסור דינה בן יהודה, מנהלת האגף ההמטולוגי בהדסה, הקדישה את המשואה ל"רופאות והרופאים וכל אנשי הצוות הרפואי", שאותם תיארה כ"קהילה יוצאת דופן שמתמודדת בגבורה עם שנים קשות". היא הזכירה את המעבר "מהמאבק בקורונה ועד המלחמה הארוכה והכואבת של היום", והדגישה כי אנשי הרפואה "מצילים חיים וממשיכים ללוות את הפצועים בגוף ובנפש". חלק נוגע במיוחד בדבריה הוקדש לאחיינה, החובש הקרבי איתמר בן יהודה, שנפל ב־7 באוקטובר, ולדודו יצחק בן יהודה שנפל במלחמת העצמאות - חיבור בין שתי מלחמות ובין שני דורות של הקרבה .

משה אדרי, מבכירי תעשיית הקולנוע הישראלית וחתן פרס ישראל, הקדיש את המשואה ל"קולנוע הישראלי לדורותיו" ולכל היוצרים, המפיקים, השחקנים, הצוותים הטכניים ואנשי התרבות "המפיחים חיים בסיפורה של החברה הישראלית על כל גווניה". הוא שילב בדבריו גם מסר ישיר לילדי הפריפריה: "האמינו בעצמכם, כי אין כוח חזק יותר מנחישות, מאמונה ומתשוקה להפוך דמיון למציאות".

תאמר עטאללה ורוני אינסאז - ברית, עלייה וחירות

תאמר עטאללה, נציג העדה הדרוזית, הקדיש את המשואה ל"ברית בין העם היהודי לבין העדה הדרוזית בישראל - ברית של שותפות, נאמנות וגורל משותף". הוא הרחיב אל מעבר לגבולות המדינה והזכיר גם את הדרוזים בסוריה וברחבי העולם, וכן את המתנדבים הרבים "מכל קשת החברה הישראלית" שפעלו יחד "להצלת חיים". אחד המשפטים החזקים בדבריו היה כי כאשר אדם פוגש את כאבו של האחר "הוא מבטא את פניה היפות ביותר של הרוח האנושית" .

רוני אינסאז, איש עסקים ונדבן יליד אירן, ייצג סיפור של עלייה, חילוץ והשתקמות. בדבריו שילב הודיה אישית על הזכות לצאת מאירן ולבנות בישראל את ביתו, יחד עם פנייה ישירה לעם האירני: "לכבוד העם האירני האמיץ, הגדול ושוחר השלום, שרובו המוחלט אוהב את העם היהודי וחולם על חופש". הוא אף ביטא תקווה מפורשת "לנפילת המשטר" ולימים טובים יותר לשני העמים.

משואת צה"ל - רס"ן ר' ואל"ם ב'

משואת צה"ל הודלקה בידי אל"ם ב' מחיל-האוויר ורס"ן ר', קצינת איסוף קרבי שנפצעה פעמיים במהלך הקרבות וחזרה בכל פעם לשירות. רס"ן ר' הקדישה את המשואה ללוחמים והלוחמות של כוחות היבשה, ובמיוחד לאנשי האיסוף הקרבי "הפועלים בכל הגבולות ומעבר להם, מזהים, מכווינים ומשמידים איומים". היא גם הזכירה את הפצועים "הנלחמים כעת במערכה נוספת בחזית השיקום", את המשפחות והצוותים הרפואיים, ואמרה: "לא היינו מצליחים לעבור זאת בלעדיכם".

אל"ם ב' הקדיש את חלקו "ללוחמים והלוחמות באוויר, בים וביבשה, בסדיר ובמילואים, הפועלים מסביב לשעון בהגנה ובהתקפה בתעוזה ובנחישות". הוא הזכיר את עשרות אלפי הגיחות שביצע חיל-האוויר, אך הדגיש כי "מאחורי כל משימה עומדים האנשים" - אנשי המערך הטכני, המנהלה, הלוגיסטיקה, המודיעין, הבקרה והתכנון. את הדברים חתם בהבטחה: "נמשיך להכות באויבנו ככל שיידרש עד הניצחון".