נשיא המדינה בטקס בכותל: ׳׳לא על חרבנו אנו חיים - אלא לצידה׳׳

נשיא המדינה יצחק הרצוג הציב (20.4.26) את המתח בין חרב לרוח, בין כאב לתקווה, במרכז נאומו בעצרת הפתיחה הממלכתית ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה - וקרא לדור הלוחמים להעז ולחלום על היום שאחרי המלחמה.

הנאום, שנשען על סיפורי הנופלים וכתיבתם האישית, ביקש לשרטט קו ברור: לצד המאבק הביטחוני המתמשך - תכליתה של ישראל אינה המלחמה, אלא החיים עצמם.

סיפור גבורה שהפך לציר המרכזי

בפתח דבריו הביא הנשיא את סיפורו של רב-סרן ד"ר איתן מנחם נאמן ז"ל - רופא ילדים מבית החולים סורוקה ולוחם מילואים. בבוקר שבעה באוקטובר טיפל בפצועים, ולאחר מכן יצא ללחימה. ימים ספורים לאחר מכן, במהלך פעילות בשדרות, הסתער על מחבלים ונפל בקרב יחד עם חבריו ליחידה.

בהמשך נחשף פרט נוסף על רגעיו האחרונים: נאמן אחז ברימון שהושלך לעבר חבריו, בניסיון להצילם. הוא הותיר אחריו אישה, שבעה ילדים ומשפחה רחבה - לצד מטופלים רבים שחבים לו את חייהם.

באמצעות סיפורו, הציג הרצוג דמות המשלבת בין הצלת חיים לבין הקרבה בשדה הקרב - ובכך הניח את התשתית הרעיונית לנאום כולו.

שרשרת של דורות - כאב ושירה

הנשיא חיבר בין סיפורו של נאמן לבין פיוט עתיק שכתב רבי נתן בן ישועה, רבה של עזה הקדומה, לאחר מות בנו לפני כאלף שנה. בכך הדגיש את הרצף ההיסטורי: כאב אישי ההופך לחלק מהזיכרון הלאומי - אך גם ליצירה. לדבריו: "שרשרת של דורות, שהיא שרשרת של כאב, וגם שרשרת של שירה ויצירה".

המסר היה ברור - הזיכרון אינו רק אובדן, אלא גם מקור לרוח, לשפה ולזהות מתחדשת.

השקט שאחרי הקרבות - ואין בו מנוחה

אחד החלקים הבולטים בנאום עסק בתחושת הריקנות לאחר הקרב. הרצוג תיאר שקט שאינו מרפא: "כשפוסקים הקרבות, מופיע השקט - אך בשקט הזה אין מנוחה, זהו שקט כבד שנותר בו חלל".

הוא פנה ישירות למשפחות השכולות וביקש רשות "להיכנס, לשבת, להיות ולבכות" יחד איתן - ביטוי נדיר של הזדהות ממלכתית עם הכאב הפרטי.

בהמשך תיאר כיצד הנופלים נוכחים במרחב הציבורי - בתמונות ובמשפטים קצרים. הוא כינה זאת "שירת הסטיקר" של דורנו: קול זיכרון קולקטיבי, המורכב ממשפטים אישיים ההופכים יחד לשיר של דור שלם.

קולות רבים - שיר אחד

הנאום שזר סיפורי נופלים נוספים: בארי חזק, עדי אודיה ברוך, זכריה פסח הבר, עברי דיקשטיין ומאהר חטאר - כל אחד מהם הותיר אחריו כתיבה, יצירה או אמירה שהפכה לחלק מהמורשת.

דרך סיפוריהם הדגיש הנשיא כי לצד האובדן, נותר גם "אוצר רוח" - יומנים, שירים, מסרים ומעשים שממשיכים להדהד. כך הפך הנאום מתיאור של זיכרון - לתיאור של המשכיות.

החרב והרוח - הבחנה עקרונית

בלב הנאום הציב הרצוג הבחנה חדה: "לא על חרבנו אנו חיים, אלא לצידה". לדבריו, החרב נחוצה - במיוחד במציאות הביטחונית הנוכחית - אך אינה מגדירה את מהות הקיום. הרוח, השואפת לשלום, לחירות ולאהבת האדם, היא שמעניקה משמעות למאבק.

"החרב היא כלי בידינו - אבל הרוח היא מטרתנו", קבע, והדגיש כי רק שילוב בין השניים מאפשר לישראל להתקיים ולצמוח.

השיר שאחרי המלחמה

בהמשך ציטט הנשיא את שירו של אריק איינשטיין "שיר אחרי מלחמה", והפך אותו למטפורה מרכזית: שיר הנכתב מחדש בכל דור.

מכאן עבר לקריאה ישירה לדור הלוחמים: "הגיע תורו של דור המלחמה - להעז ולחלום על היום שאחרי, לכתוב את השיר שאחרי המלחמה". הנשיא לא הסתפק בזיכרון או בהוקרה - אלא הציב דרישה: לבנות עתיד.

אזהרה מפני פילוג - וקריאה לאחדות

בחלקו האחרון של הנאום התייחס הרצוג לסכנת הפילוג הפנימי. הוא הזכיר כי לאורך ההיסטוריה, כאשר "הקולות משתיקים זה את זה - הסכנה גוברת". מנגד, כאשר הקולות שרים יחד - האומה מתחזקת.

האחדות, לפי הרצוג, אינה אחידות אלא היכולת להכיל מגוון דעות מבלי לאבד את השותפות הבסיסית.

בסיום דבריו חזר הנשיא אל הדימוי המרכזי: עם ישראל כעם של שיר אחד, מרובה קולות - והבטיח כי זכר הנופלים ימשיך להדהד בלב האומה, לא רק כזיכרון, אלא ככוח מניע להמשך הדרך.