סמוטריץ': "אין ברירה" - המדינה תחסום חברות עברייניות במכרזים

• היקף מכרזים ציבוריים - מעל 120 מיליארד ש"ח בשנה
• הון שחור בישראל - כ-18% מהתוצר
• ממוצע במדינות מפותחות - כ-11%
• תוקף פסילה - עד 3 שנים
• זמן תגובה לספק - עד 48 שעות

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הציג (15.4.26) בוועדת החוקה מהלך חריג שמבקש לשנות את כללי המשחק במכרזים הציבוריים: אפשרות לפסול ספקים מהשתתפות במכרזים על בסיס מידע מודיעיני, גם ללא הרשעה פלילית. מדובר בתיקון לחוק עסקות גופים ציבוריים, שנועד לקטוע את אחד מצירי ההכנסה המרכזיים של ארגוני הפשיעה באמצעות מניעת גישה לכספי ציבור.

הכסף הציבורי הפך לזירת קרב

מאחורי היוזמה עומדת תפיסה רחבה שלפיה המדינה, גם אם שלא במכוון, הפכה למקור מימון עקיף של הפשיעה המאורגנת. בדיון הוצגו נתונים שלפיהם היקף העסקות של גופים ציבוריים חוצה את רף 120 מיליארד השקלים בשנה, כאשר חלק מהכסף זולג לגורמים עברייניים או מנוצל באמצעות מנגנונים עוקפי פיקוח. במקביל, היקף ההון השחור בישראל נאמד בכ־18% מהתוצר, שיעור גבוה משמעותית מהממוצע במדינות מפותחות.

סמוטריץ' טען כי הכסף הציבורי, ובפרט תקציבים המופנים לצמצום פערים, יצרו מוקדי שליטה כלכליים שעליהם נאבקים ארגוני הפשיעה. לדבריו, מדובר בתהליך שמחבר בין פשיעה כלכלית לבין איום ביטחוני, כאשר אמצעי לחימה עוברים במהירות בין שימוש פלילי לשימוש לאומני. מכאן נגזרת התפיסה כי יש לייבש את מקור המימון ולא להסתפק באכיפה פלילית לאחר מעשה.

המנגנון החדש: מעבר למניעה מוקדמת

הצעת החוק מבקשת להקים מנגנון מנהלי שיפעל במסגרת אגף החשב הכללי, ויאפשר סינון מוקדם של ספקים. המשטרה תעביר מידע מבוסס מודיעין, הפרקליטות תבחן את החומר, והוועדה תחליט אם לפסול את הספק מהשתתפות במכרזים. לצד זאת, תינתן לספק זכות שימוע ויכולת לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים, והפסילה תהיה לתקופה של עד שלוש שנים.

היבט נוסף ומשמעותי הוא החובה להגיש בקשה מוקדמת לפני כל השתתפות במכרז. המדינה תידרש להשיב בתוך 48 שעות אם הספק רשאי להתמודד, ובכך למעשה נוצר מנגנון סף חדש לכל התקשרות עם גוף ציבורי. מדובר בשינוי תפיסתי שמעדיף מניעה על פני ענישה, ומנסה לעצור את חדירת הגורמים הבעייתיים עוד לפני קבלת הכסף.

כך פועלת הפשיעה במכרזים

במהלך הדיון נפרשה תמונה רחבה של דרכי הפעולה של ארגוני הפשיעה במכרזים ציבוריים. בין היתר הוזכרו שימוש בחברות קש, הפעלת איומים על מתחרים, השפעה על חברי ועדות מכרזים וחדירה לרשויות מקומיות ולחברות ממשלתיות. במקרים מסוימים, לפי הדברים שנשמעו, מדובר בהשתלטות של ממש על מיזמי תשתית בהיקפים גדולים.

השלכות התופעה חורגות מהיבט פלילי. גורמי המקצוע הצביעו על פגיעה ישירה בתחרות, עליית מחירים, ביצוע לקוי של עבודות ציבוריות ושחיקה באמון הציבור במוסדות המדינה. בכך הופכת הפשיעה הכלכלית לא רק לבעיה של אכיפה אלא גם לאתגר כלכלי רחב.

המחיר: סרבול ופגיעה אפשרית בעסקים

לצד ההסכמה הרחבה על חומרת הבעיה, עלו בוועדה הסתייגויות משמעותיות מהכלי המוצע. סמוטריץ' עצמו הודה כי מדובר באמצעי חריג שאינו מתאים לשגרה, אך הדגיש כי המציאות מחייבת חריגה מהאיזון הרגיל. מנגד, חברי כנסת ונציגי גופים מקצועיים התריעו מפני פגיעה בעסקים נורמטיביים.

החששות מתמקדים בכמה נקודות עיקריות. ראשית, נטל ביורוקרטי חדש שיוטל על כלל הספקים, גם אלה שאין נגדם כל חשד. שנית, פגיעה אפשרית בתחרות בשל עיכובים ואי־ודאות. שלישית, שימוש באנשי קש או הקמת תאגידים חדשים לצורך עקיפת הפסילות. יו"ר הוועדה שמחה רוטמן הזהיר כי בפועל עלול להיווצר מצב שבו מרבית השוק יישא בנטל שנועד להתמודד עם מיעוט עברייני.

השלטון המקומי והפער ביכולת האכיפה

אחד הנושאים המרכזיים שעלו בדיון הוא הפער בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי. הרשויות המקומיות נתפסות כנקודת תורפה בשל חשיפה גבוהה ללחצים ולאיומים, ובמקרים מסוימים גם לחדירה של גורמים עברייניים למערכות קבלת ההחלטות.

המדינה מבקשת באמצעות החוק להעביר חלק מהשליטה והבקרה לדרג המרכזי, מתוך הנחה כי הוא חסין יותר ללחצים. עם זאת, נציגי השלטון המקומי טענו כי גם מנגנון כזה לא יפתור מצבים שבהם ספקים כלל אינם ניגשים למכרזים בשל איומים, ולכן הבעיה עשויה להישאר בעינה.

שינוי כיוון ולא פתרון מלא

במשרד האוצר מדגישים כי החוק אינו פתרון כולל לתופעת הפשיעה המאורגנת, אלא כלי נוסף בתוך סל רחב של צעדים. המטרה היא לפגוע בתמריץ הכלכלי שמניע את הארגונים, מתוך הבנה שהכסף הוא מנוע הפעולה המרכזי שלהם.

סמוטריץ' סיכם את תפיסת החוק בכך שהוא אינו מבקש לשנות את מנגנון המכרזים עצמו, אלא להתמקד בהרחקת גורמים עברייניים מהמערכת. בכך מנסה המדינה לייצר איזון חדש, שבו חופש העיסוק נשמר ככל האפשר, אך אינו גובר על הצורך להגן על כספי הציבור ועל המשילות.

החקיקה מבקשת לייבש את מקור המימון של הפשיעה דרך הקופה הציבורית, אך מחדדת את השאלה עד כמה רחוק מוכנה המדינה ללכת כדי להגן על עצמה מפני חדירה עבריינית לכלכלה.