האב, הבן ורוח המרד: הקרע האידיאולוגי שמרעיד את חזית ההתיישבות

מפגש שנערך בבית פרטי בעפרה לפני שנתיים, בין אחד ממייסדי גוש אמונים לבין מי שנכנס אז לתפקיד מנכ"ל מועצת יש"ע, הפך בסוף-השבוע לנקודת ציון בעימות אידיאולוגי חריף בלב הנהגת ההתיישבות. פנחס ולרשטיין, מי שהוביל את מועצת יש"ע במשך 29 שנים, בחר להציב קו מוסרי חד מעל דפי עיתון הארץ, כשהוא מגדיר את גילויי האלימות בקרב נוער הגבעות והתקיפות נגד פלשתינים לא רק כסטייה מדרך התורה, אלא כ"בגידה במדינת ישראל, לא פחות".

התגובה של המנכ"ל המכהן, עומר רחמים, לא איחרה לבוא. במכתב גלוי ונוקב, מאשים רחמים את ולרשטיין בניתוק מהלכי הרוח של הציבור בשטח. רחמים תוקף בראש ובראשונה את בחירת הבמה: "הבחירה שלך להביע את עמדתך בגיליונות של עיתון שפועל במשך עשרות שנים להשחיר את פניה של ההתיישבות... דוקרת את העין ואת הלב". לדבריו, השמעת הביקורת בבמה המזוהה עם השמאל הקיצוני הופכת את דברי ולרשטיין לחלק ממסע הכפשה נגד המתיישבים.

מעבר מהנהגת מייסדים לדור אקטיביסטי

מעבר לוויכוח על הבמה העיתונאית, העימות מסמן שינוי עמוק במבנה ההנהגה של יש"ע. בעוד ולרשטיין מייצג דור שראה בשיתוף הפעולה עם מוסדות המדינה - גם כשהיו לעומתיים - ערך עליון, רחמים מייצג דור שאינו חושש להתעמת עם המערכת. רחמים מציב מראה מול עברו של ולרשטיין עצמו, ומזכיר לו כי גם הוא עמד בעבר בפני אישומים פליליים על פגיעה בקניין ערבי ואף הואשם בגרימת מוות ברשלנות לאחר ירי במחבל. "מה שאמרו עליך לפני חצי יובל זה ממש מה שאתה אומר היום על אחרים", כתב רחמים, כשהוא מגדיר את דברי ולרשטיין כצביעות.

סלע מחלוקת משמעותי נוסף הוא פרשנות המציאות בשטח. רחמים טוען כי ולרשטיין חורץ את דינם של מתיישבים בטרם הכרעת בית המשפט: "בית המשפט עוד לא הכריע אבל אתה, שכל כך מוטרד מאלימות, שופך את דמו בלי להתבלבל". לדבריו, הקהילה בעפרה ובשאר היישובים אינה שותפה לכתב האישום המוסרי שכתב ולרשטיין, אלא מבקשת "דין צדק" ואינה מוכנה להיות שותפה אוטומטית למסע ההכפשה התקשורתי.

מחלוקת על החזון הלאומי

הפער בין השניים מתרחב גם לשאלות אסטרטגיות ארוכות טווח. ולרשטיין פוסל את הקריאות להקמה מחדש של יישובי גוש-קטיף כ"דמגוגיה" שפוגעת באחדות העם. מנגד, רחמים טוען כי ולרשטיין טועה במצבו העובדתי וכי חלקים גדולים בחברה הישראלית תומכים במהלך. רחמים חותם את דבריו בהשוואה המעמידה את ולרשטיין במבוכה: הוא טוען כי הדור הצעיר דומה לולרשטיין הצעיר - זה שבנה יישובים ללא היתרים "על הראש" של הממשלה - ומבקר את ולרשטיין הנוכחי על שאיפתו לממשלה שתעשה "קצת פחות".

העימות הנוכחי הוא הוכחה לכך שהוויכוח בהתיישבות כבר אינו עוסק בטקטיקה של בניית עוד מאחז, אלא בשאלת זהות יסודית: האם ההתיישבות נשארת חלק אורגני וצייתן ממדינת ישראל ומוסדותיה, או הופכת לכוח עצמאי המאתגר את הריבונות מבפנים.