מאות הגיעו ללוות את רבקה נמרודי בדרכה האחרונה

מאות הגיעו לחלוק כבוד אחרון לרבקה נמרודי, רעייתו של יעקב נמרודי ז"ל, שהובאה לקבורה בבית העלמין בסביון (יום ו', 10.04.26). רבקה, שהלכה לעולמה בגיל 95, נטמנה בנוכחות בני משפחה, חברים, אישי ציבור ואנשי עסקים שליוו את המשפחה במעמד הפרידה מהדמות המרכזית בשושלת נמרודי.

בטקס ההלוויה ספדו למנוחה בנה עפר, בנותיה סמדר (מדי) ויעל, חתנה רוני ויסברג (שהיה נשוי לבתה תותי ז"ל), ונכדיה לירון, דניאל ושיר. לצידם עמדו בני המשפחה המורחבת, נינים וחברי ילדות של המנוחה ושל ילדיה. אל המעמד הגיעו גם עמיתים ושותפים עסקיים מתקופת בעלות המשפחה על עיתון מעריב ומפעילות קבוצת "הכשרת הישוב" לאורך השנים.

בנה, עפר נמרודי, ספד לה ותיאר אישה שחייה עוצבו בצל טרגדיות לאומיות, מפרעות תרפ"ט ועד אובדן אימה ואחיותיה מפגז במלחמת השחרור. הוא הדגיש את אומץ ליבה כשליחת "המוסד" בטהרן, יחד עם בעלה יעקב, שם גידלה את ילדיה בתנאי סכנה חשאיים תוך דבקות בשליחות הלאומית.

עפר הוסיף כי אמו בחרה בצניעות אצילית ובפשטות, העדיפה את השווקים והגינה על פני זוהר חומרי, והיוותה השראה ליצחק נבון בכתיבת "בוסתן ספרדי". היא נותרה המצפן המוסרי והשורשי של המשפחה, המאחדת אותה סביב ערכי מסורת ואהבת הארץ.

בדבריו תיאר עפר את עוצמתה של המנוחה ברגעי משבר, בפרט לאחר האסון בו נהרגה בתה תותי ז"ל בסיני. הוא הדגיש את תפקידה כעמוד התווך המאחד שמצא את הכוחות לחזק את המשפחה כולה.

נמרודי סיכם בהוקרה על מסירותה יוצאת הדופן של אמו לאביו המנוח, שאותו סעדה בביתם במשך 15 שנים במסירות מוחלטת. הוא נפרד מדור הערכים שהקים את המדינה, המייצג שורשיות, אהבת אדם וטוב לב צרוף.

הלוויתה של נמרודי בסביון חותמת פרק מרכזי בתולדות משפחת נמרודי, מהמשפחות הוותיקות והמשפיעות במשק. לכתה של רעיית מייסד השושלת, שנים ספורות לאחר פטירתו, מעיד על חילופי דורות בהנהגת המשפחה. התייצבותם של דמויות מעברה של קבוצת הכשרת הישוב ומעריב משקפת את המורשת העסקית שהותירה אחריה המנוחה בניהול המשפחה.

צילום: בני המשפחה. ילדים, נכדים ונינים [צילום: ראובן קסטרו]

דברי ההספד של עפר

אמא אהובה שלי, אימא שלנו, רבקה אימנו

היום הוא יום פרידתנו. כל אוהבייך ואהובייך נאלצים להיפרד ממך בכאב גדול, ואני כבר מתגעגע אלייך...

בכל שנות חייך, ברוב צניעותך הכנה, מעולם לא רצית שנגיד את שבחך בפנייך, אבל עכשיו זה הזמן לספר כמה מופלאה היית, ועל ברכיה של איזו אימא וסבתא נדירה זכינו לגדול.

דמותך המיוחדת עוצבה עוד לפני שהגעת לעולם. נולדת היישר אל תוך סיפור חיים שאין דומה לו. סבא שלנו, אביך דניאל, גר בילדותו בחברון. בפרעות תרפ"ט שנת 1926 בהיותו בן 10, בית משפחתו נבזז. בעודו מסתתר מתחת למיטה רועד מפחד, ראה איך השכנים הערבים שחיו לצידם, שיספו את גרונם של בני משפחתו ורצחו אותם. ערבי יחיד, שהיה חבר אמיתי וטוב, חילץ אותו והבריח אותו לירושלים. מאז, אביך נשבע שלא ישוב לחברון לעולם, ולא ייתן שוב אמון בערבים, שבגדו בגידה בלתי נסלחת בשכניהם היהודים.

נולדת וגדלת בירושלים. הייתה לך ילדות אחרת. ילדות דמים. דודתך ג'ויה, אחות של סבא, הייתה גיבורת אצ"ל, ובמרתף ביתה ברמת גן היה סליק נשק. באומץ ליבה התנדבה להסתיר את מנחם בגין, מפקד האצ"ל דאז, באותו מרתף. כשהבריטים, הכומתות האדומות, ערכו בביתה חיפושים ולא מצאו את בגין, היא נלקחה לחקירות אכזריות ולא נשברה. דודה ג'ויה הייתה עבורך מודל ומופת להקרבה, גבורה ופטריוטיות אמיתית.

במלחמת העולם השנייה, שני אחייך הגדולים שירתו בצבא הבריטי.

כבר בהיותך בת 14, חייך קיבלו תפנית טרגית. בסיום מלחמת השחרור, בשנת 1948, ביום בו הוכרזה הפסקת אש עם הירדנים – ברגע מר ונמהר אחד איבדת את אימך ואת שתי אחיותייך. זה קרה כשכל המשפחה הֵעֵזָּה לצאת לחצר הבית לאכול ארוחת צהריים, שהרי הוכרזה הפסקת אש. הימים ימי המצור על ירושלים, ואביך דניאל שלח אותך להביא דלי מים מהבור בקצה הרחוב. באופן פתאומי, פגז ירדני שָׁרַק באוויר ונחת בחצר בית משפחתך. כל חייך ליוותה אותך תמונת הזוועה שנגלתה לעינייך כשחזרת מהבור ונכנסת לחצר - משפחתך המרוטשת, ואביך שעומד מעל הגופות, בוכה וזועק על הגורל המר שהיכה בו שוב.

לאורך כל חייך, בכל יום זיכרון, היית מדליקה נר נשמה, מסתגרת עם עצמך, ובוכה שעות על גבי שעות. בכית על כל בני משפחתך שנרצחו, וגם על כל חלל במערכות ישראל – כאילו כולם היו בנייך ובנותייך. אני זוכר כמה כָּאַב לי לראות אותך כל יום זיכרון בצערך העמוק.

האווירה בה חיית והטרגדיות שפקדו את משפחתך, עיצבו את דמותך כאישה חזקה, ציונית אמיתית, צנועה ורחוקה מחומריות. כך, כשנישאת לאבינו היקר, יעקב ז"ל, לא היססת לרגע להצטרף אליו כשנסע לטהרן כשליח המוסד לשליחות ריגול חשאית. מצאת את עצמך שותפה לחלק מעולם הריגול, סודותיו וסיכוניו. המשימה הלאומית הקיומית של המדינה הצעירה באמת קדמה לַכֹּול בעינייך.

בגיל 25, בזמן שאבא פעל במשימה חשאית בבגדד, ילדת אותי, בנך בכורך, בבית חולים אירני, כשאת מוקפת במוסלמים. הם היו הורגים אותך אילו ידעו מי את ומה עושה בעלך. כמה אומץ היה בך וכמה אמונה בצדקת הדרך.

"יש דברים יותר חשובים מהרצונות האישיים שלי", כך תמיד אמרת לנו, וכך נהגת הלכה למעשה. כשהשאה הפרסי הכיר רשמית בישראל, אבינו הפך רשמית לנספח צה"ל בטהרן בתפקידו כראש שלוחת המוסד ונציג משרד הביטחון. בזכות הצלחתו האדירה של אבא, השאה לא הסכים לוותר עליו. כל 3 שנים הקדנציה שלו הוארכה, וכל 3 שנים נשכת את שפתייך מחדש. כל כך רצית לשוב הביתה, לישראל, אבל ויתרת - למען המדינה ולמען הצלחתו של אהובך.

באירן ילדת אותי ואת אחיותיי תותי ז"ל, ומדי תבדל"א. את יעלי ילדת בישראל, לאחר שאבא סיים כ-12 שנות שירות באירן.

לאורך כל ילדותנו ובגרותנו, הקפדת ללא רבב לחגוג את כל החגים היהודים כהלכתם ולשמור על כשרות. גם לנו הנחלת את האמונה והאהבה למסורת, ואת הגאווה לייחוד שלנו כיהודים וכישראלים.

אחרי שהקרבת שנים כרעיה של איש צבא, אבא שהפך לאיש עסקים, שהה זמן רב בחו"ל, והתמודדת עם בדידות גדולה תוך כדי שגידלת אותנו. לא פעם הזלת דמעות על כְּתֵפַיי, ואמרת לי כמה קשה לך, אבל תמיד אספת את עצמך וגייסת את תעצומות הנפש המדהימות שלך, כדי שהבית יהיה שמח, כדי שהכאב הפרטי שלך לא ייגע בנו חלילה.

בתנ"ך מתוארת רבקה אימנו כרעיה נאמנה וכאם שכל צעדיה מחושבים לחינוך הטוב של ילדיה, וכזאת היית אמא. המשפחה הייתה הכל עבורך, עיקר העיקרים, ואת הערך העליון הזה נטעת גם בנו. כל ערב שבת במשך למעלה מ-80 שנה הקפדת שכולנו נתאחד בארוחת שבת אצלכם, נקדש על היין, נתחבק ונפנים שהמשפחה היא מעל הכול. אותם ערבי שבת היו מלאי תוכן, חוויות, צחוקים, הצגות של הנכדים, תחפושות, שירים, ועוד נזכור אותם לאורך כל חיינו.

האוכל שהכנת היה הכי טעים ומדויק בעולם, וגידלת והיכשרת דור המשך לבישולייך - בנות וכלות שמעשה ידיהן להתפאר.

באותם ערבי שבת אבא היה קורא לכבודך בעונג את מזמור "אשת חיל" בע"ין ובחי"ת גרונית, כשהוא מתכוון לכל מילה בכוונה מלאה. נדמה שכל שורה שם נכתבה עלייך.

אנחנו ילדייך, ינקנו ממך ערכים טהורים של אהבת האדם והארץ, אבל מעל הכל חינכת אותנו להיות בני אדם טובים. נטעת בנו זרעים של שליחות כשעודדת אותנו לשרת את המדינה, ולשאת בתפקידים משמעותיים בצבא חרף הסיכונים שהיו בהם. נהגת לומר: "אם לא אתם הילדים והנכדים שלי, אז מי יישא בנטל?

הפשטות האצילית שלך הייתה מקור גדלותך - כל הניסיונות של אבא להעניק לך יהלומים ותכשיטים יקרי ערך מהמותגים המובילים בעולם, נתקלו בחוסר עניין מצידך – כי היהלומים בחייך היו אבא, ילדייך ונכדייך. חוויות ילדותך הסוערת לימדו אותך מה באמת חשוב בחיים. למרות שהחיצוניות הזוהרת לא קסמה לך מעולם, תמיד נראית אלגנטית ומכובדת, כי זו ההילה שקרנה מתוכך באופן טבעי.

במעמדך יכולת לחיות כמלכה, אבל את התעקשת להיות כאחת העם. סירבת בתוקף לשלוח את הנהג לעשות לך קניות, כי הרי יותר מכל נהנית להסתובב בשווקים. אהבת לבחון תבלינים חדשים, לדבר עם הירקנים ולמשש כל עגבנייה, לנהל שיחות על דא ועל הא עם הקצבים, ולחזור הביתה כשאת נושאת את שקיות הקניות בשתי ידייך. את היית אישה בלאדי, אותנטית! הכל היה אמיתי, שמן זית זך!

בגן ביתנו, למעלה מ-50 שנה, לא היה עץ פרי או ירק שלא גידלת וטיפחת, הוספת זנים חדשים והתמוגגת. העיניים שלך נצצו כשהיית מגישה לנו ולאורחים - מנגו מהעץ שלך, תפוזים מהפרדס שלך. מאירן הבאת עצים של לימון מתוק, זן מיוחד שכזה. רקמת מתיחה לנכדים, כשסיפרת להם בהומור המיוחד שלך, שהלימון מתוק כי את תוחבת קוביות סוכר אל שורשי העץ.

אָתְּ עצמך היית פרח נדיר, נטוע עמוק בשביל ישראל. כמה טיילת לאורכה ולרוחבה של הארץ, איתנו ובלעדינו, בטיולי הליכה קשים בוואדי קלט, ברמת הגולן, בגליל העליון ועוד ועוד. "לישון באכסניית נוער בנגב", כך היית אומרת בשיא הרצינות, "שווה לי פי אלף ממלון מפואר בפריז". גם את הנכדות והנכדים שכל כך אהבת, היית לוקחת פעם את זה ופעם את זו לטיולים, שהעניקו לכם זמן איכות משותף. תמיד חשבתי שכמה שעות עם סבתא כמוך היו שוות מאות שעות בבית הספר.

היית ידועה באהבתך למוזיקה קלסית, וממך נולדה גם אהבתי למוזיקה ולשירה. בטהרן הצמדת לי מורה לפסנתר, וניגנתי שש שנים על פסנתר בזכותך. כמובן שהיית מנויה נאמנה של התזמורת הפילהרמונית, והיית לוקחת איתך כל פעם נכד או נכדה לקונצרט. יש כאלה שהתחברו יותר ויש כאלה שפחות, אבל כולם כיבדו את רצונך והתלוו אלייך. אחת הבדיחות שליוו את משפחתנו הייתה: "כבר עברת עם סבתא רבקה את החוויה של לנמנם על הכתף שלה בקונצרט?"

היה לך חוש הומור נפלא. כשאבא ואת גרתם כמה שנים בלונדון, פיתחת נרטיב דמיוני ואבסורדי שלפיו את והמלכה אליזבת החברות הכי טובות. כל יום סיפרת שאת הולכת לשתות איתה five o'clock tea. במחלקת הכובעים בהרודס היית מודדת לידנו כובעים גרנדיוזיים בטענה שאת והמלכה קבעתן ללכת יחד לתחרות סוסים באסקוט - ממש נכנסת לתפקיד! וכמובן, שממש נעלבת שהיא לא הזמינה אותך לחתונה של הנסיכה דיאנה. זה היה כל כך מצחיק, בעיקר כי את בדיוק ההפך מזה – הכי מתרחקת מפרסום ומאור הזרקורים.

אבא תמיד אמר שאת אישה מושלמת, אך באותה נשימה הלין קצת על כך שלא אהבת להצטרף אליו לקוקטיילים ומסיבות פאר, שהיו הבלים בעינייך.
אני מודה שגם אני, כמו אבא, מקטר בעניין זה על רויתי רעייתי שאינה חובבת קוקטיילים, וזה לא הדמיון היחידי שקיים ביניכן.

כמה עמוקה היית אמא. כספרדייה טהורה, סמ"ך טיתית דוברת לדינו, היית קרובה ליצחק נבון, שהיה חבר משפחה יקר. בעבר היה המפקד של אבא בשירות הידיעות של הפלמ"ח, בהמשך כיהן כנשיא מדינת ישראל. זכור לי איך הייתם יושבים ומשחזרים יחד במשך שעות שירים וסיפורים מהילדות הירושלמית, וכך נתת השראה גדולה ל"בוסתן ספרדי" – פרי יצירתו של נבון.

לקראת יום הכיפורים הייתם שרים ביחד את שירי הסליחות בנוסח ספרדי ירושלמי. לעיתים הוא היה מסלסל בקולו ומדייק אותך, ואת ליווית אותו בקול שני. זה היה דואט מקסים ומשובב נפש. כשאכל ממטעמייך, היה מתרגש ואומר לך בעיניים דומעות ובפליאה: "זה בדיוק האוכל של אימא שלי! מה הסוד שלך לבורקיטה המושלמת הזאת?"

ממך ומאבא למדנו מהי אהבה ומהי זוגיות, מהו כבוד הדדי ומהי חברות אמת. גדלנו באחד הבתים היחידים שההורים לא קראו זה לזו בשמם אלא בכינויים "אבא ואמא". שם החיבה בו השתמשתם כשקראתם זה לזו היה "נוס נוס" – כלומר חצי חצי. ביחד הייתם השלם. החיבור ביניכם היה ויישאר השראה לכולנו.

שם החיבה בו קראת לנכדייך ונכדותייך היה "נישמותה", אינטרפרטציה שלך לביטוי "נשמה שלי". עד היום ילדינו מתרפקים על הכינוי המתוק והנוסטלגי הזה.

את היית המצפן המוסרי המובהק של אבא ושל כולנו. בשקט שלך, במבטך הרגיש והמרגיש הכול, ידעת לחזק ולאזן אותנו ברגעים הכי קשים. כך היה גם כשנחת עלינו האסון הנוראי, כשתותי שלנו נהרגה בעת שהג'יפ שלה עלה על מוקש טועה בטיול בסיני. על-אף שנשברת לרסיסים, מצאת בך את הכוח להיות הראשונה להרים ראש ולאגד את כולנו, לחזק את רוני, לחבק את לירון, ליטל ונמרוד, לדאוג להם, לטפל בהם ולהעניק להם אהבת אם. כמה מאושרת היית לראות ששלושתם הקימו משפחות מקסימות.

תמיד בחרת להסתכל על חצי הכוס המלאה. כשאבא, לתדהמתו ולאכזבתו הרבה, לא מונה לדרגת אלוף אחרי ציפייה בת 20 שנה, למרות שהדרגה הובטחה לו, הוא נשבר ונעלב עד עמקי נשמתו על האפליה וחוסר הצדק. בבית שררה אווירת נכאים. לעולם לא אשכח איך כשהתכנסנו סביב שולחן האוכל, פנית אליו ואמרת לו: "אבא, יהיה טוב, כל עכבה לטובה". אבא כעס וביקש שתפסיקי עם האמירות המנחמות והבנאליות שאין בהן טעם. רק אחרי כמה שנים, כשהוא נוכח שדווקא פרישתו מהצבא הביאה לו הצלחה עסקית מסחררת, הוא עמד מול כולם ביום הולדתך והכריז: "אמא, כמה צדקת אז, אני תמיד צריך להקשיב לדברייך".

גם בשנים האחרונות לימדת אותנו שיעור מאלף על מהי זוגיות אמת, חברות אמת, נאמנות אמת ואהבת אמת. כשאבא חלה ועלתה השאלה אם להעבירו לבית אבות סיעודי, את פסקת חד וחלק וללא עוררין: "הגבר הזה נשא אותי על כפיים כל חיי, אני אטפל בו כאן בבית ולעולם לא אפקירו בידי אחרים." וכך, במשך 15 שנים, בסיוע של רופאים, אחיות ומטפלים, הוא נותר בבית בהשגחתך ותחת עינך הפקוחה.

לצערנו, לפני 4 שנים, בגיל 91 הפכת לדמנטית, ומאותו רגע החל מסע הפרידה הכואב ממך. כאן המקום להודות מעומק ליבי לשלושת המלאכים – איימי, אלן ודבי שבמשך 12 שנה טיפלו בך ובאבא במסירות ובאהבה שלא ניתן לתאר במילים.

Amy, alan and debby! we are wholeheartedly thankfull for your unbelievable dedication and great love that you gave to my parents for 12 years

כל בוקר איימי הלבישה אותך בשמלות הכי יפות, ענדה לך תכשיטים, איפרה וסירקה אותך באהבה, יצאה לטייל איתך, והייתה אומרת לך: "את המלכה שלי". איימי, אלן ודבי, אני בטוח שאמא האריכה ימים בזכותכם, כולנו אסירי תודה לשלושתכם, ולעולם לא נשכח את כל מה שעשיתם למען הורינו.

היום אנחנו נפרדים לא רק ממך אמא, אלא מדור שלם מדהים, דור של ערכים טובים שהקים את המדינה הקטנה שלנו בגבורה ובנחישות. זהו דור הולך ונעלם, ואנו אבלים לא רק על לכתך, אלא גם על לכתו של הדור הזה.

הפרידה ממך היא פרידה מהשורשיות, מארץ ישראל של פעם, מטוב לב צרוף שרק מלאכים נֵחָנוּ בו. לאורך כל חייך מעולם לא שמעתי אדם אחד שהייתה לו איזה מילת ביקורת או רכילות עלייך. רק טוב היה בך ואצילות אין קץ.

אזכור אותך כל חיי, מהלכת בשווקים בעיניים נוצצות, קוטפת פירות מהגן שלך בהתרגשות של ילדה, מלטפת בעינייך את כל משפחתך שיושבת סביב שולחן עמוס במטעמייך, מחבקת אותנו בחיקך, מאושרת ושמחה בחלקך.

היי שלום אמא, תהי מנוחתך עדן.