בג"ץ גל"ץ: הממשלה מאשימה את מיארה - "הציגה תמונה חלקית ושגויה"

בתצהיר מפורט לבג"ץ טוענת המדינה כי סמכות הממשלה לסגור את גלי צה"ל כבר הוכרה ואינה שנויה במחלוקת, וכי ההליך המנהלי שניהל שר הביטחון היה "תקין למהדרין". לדבריה, גל"צ היא "אנומליה" המערבבת גוף צבאי א־פוליטי עם שידורי אקטואליה ביקורתיים, ופוגעת גם בשוק הרדיו המסחרי באמצעות יתרון תקציבי ואסדרתי. על הדרך היא יוצאת חזיתית נגד הייעוץ המשפטי לממשלה, שלטענתה זיהה "תהליכים" פוליטיים, הטעה את הממשלה ואת בית המשפט ועיצב חוות דעת לפי מסקנה פוליטית מוקדמת.

בתצהיר תשובה חריג בהיקפו ובטון שלו, שהוגש בשם ממשלת ישראל ושר הביטחון ישראל כ"ץ במסגרת העתירות נגד סגירת גלי צה"ל, מבקשת המדינה לצמצם את השאלה שתונח לפתחו של בג"ץ: לא אם ראוי להשאיר את גל"צ, אלא אם הייתה חריגה מסמכות או פגם מהותי בהליך המנהלי. לשיטת המדינה, מאז שבית המשפט העליון דחה את עמדת היועצת המשפטית לממשלה בעניין הסמכות בצו ביניים, "אין עוד כל פלוגתא" לגבי עצם יכולת הממשלה לסגור את התחנה, ולכן כל שנותר הוא בחינת טענות לפגמים פרוצדורליים ושיקולים זרים - טענות שהמדינה מגדירה כ"ייצור פגמים יש מאין". מאחורי השפה המשפטית מסתתרת מחלוקת עמוקה יותר: מי קובע את גבולות המדיניות בתקשורת - ממשלה נבחרת או מערך הייעוץ המשפטי ובג"ץ.

הסמכות: "שדה חרוש" שבג"ץ כבר הכריע בו

הפרק הראשון בתצהיר נפתח בקביעה נורמטיבית: דוקטרינת "הורדת הספינה למצולות" - הנימוק שלפיו ריבוי חקיקה וצעדים במקביל מצדיקים התערבות שיפוטית רחבה - נדחתה בפסק הדין המאוחר ב"דנג"ץ ברנדייס". לכן, טוענת המדינה, אין עוד מקום לטעון שמדובר במהלך בתוך "מבול חקיקה" נגד חופש הביטוי, ואין לדיין אלא "את הדין ואת המקרה המובא בפניו".

מכאן נגזרת המסקנה המעשית:

* סמכות הממשלה לסגור את גל"צ היא "מובנת מאליה" ואינה דורשת עוד תשובה לגופה.
* כל ניסיון לקשור את סגירת גל"צ להצעות חוק אחרות או ל"מגמה" רחבה נגד התקשורת - צריך להימחק מכתבי הטענות, שכן הוא אינו רלוונטי למשפט המנהלי הקונקרטי.

המדינה נשענת על הכלל הקלאסי במשפט המנהלי: כאשר אין חריגה מסמכות, התערבות שיפוטית בהחלטות של הרשות המבצעת צריכה להיות "במקרים קיצוניים ביותר" בלבד. בעיניה, העותרים - ובמידה רבה גם היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה - מנסים להחזיר בדלת האחורית ויכוח פוליטי־ערכי על דמותה של התקשורת, דרך טענות על פגמים בהליך.

הליך מנהלי: הוועדה, ההרכב והליווי המשפטי

כאן עובר התצהיר לקומה השנייה - תקינות ההליך. המדינה מנסה לתאר שרשרת החלטות "נקייה מפגמים", החל בהתבטאות ראש הממשלה וכלה בהחלטת הממשלה בדצמבר 2025.

ציר הזמנים המנהלי

* 30.3.25 - ראש הממשלה מעלה בישיבת ממשלה את שאלת הצורך בתחנה צבאית; המדינה מגדירה זאת כ"שיח ממשלתי שגרתי", לא כהחלטה מנהלית.
* באותו ערב - שר התקשורת שלמה קרעי שולח מכתב לשר הביטחון, בו הוא תומך עקרונית בסגירת גל"צ ומתלונן על "תכני דה־מורליזציה" בתחנה בזמן מלחמה; גם מכתב זה מוגדר כהבעת עמדה פוליטית לגיטימית, לא חלק מההליך הפורמלי.
* 11.8.25 - שר הביטחון ממנה "הרבה למעלה מן הצורך" ועדה מייעצת לבחינת מודלי ההפעלה של גל"צ, לרבות האפשרות להוציאה מצה"ל.
* 21.9.25 - היועצת המשפטית למערכת הביטחון מודיעה שאין מניעה משפטית בפעילות הוועדה, לאחר בדיקת זיקות פוליטיות והסדרי ניגוד עניינים.
* 28.10.26 - הוועדה מגישה לשר הביטחון דוח עם שתי חלופות עיקריות; הדוח מלווה בעמדת היועצת המשפטית של משרד הביטחון.
* 22.12.25 - הממשלה מקבלת בהחלטה 3661 את עמדת שר הביטחון על בסיס המלצות הוועדה, אחרי דיון במליאה רחבה.

הוועדה המייעצת: הרכב, כישורים ו"הנדסת ועדות"

צילום: הוועדה המייעצת בהגשת הדוח לשר [צילום: אלעד מלכה]

אחד הקרבות המרכזיים נוגע להרכב הוועדה המייעצת. העותרים והיועצת המשפטית לממשלה טענו לניגודי עניינים ולהטיה פוליטית בולטת, בעיקר ביחס לשרה העצני־כהן ואלעד מלכא. המדינה משיבה בשלוש שכבות:

1. בדיקת ניגודי עניינים וזיקה פוליטית -

* הייעוץ המשפטי למערכת הביטחון בדק את זיקתם של החברים, ערך השלמות לבקשת היועצת המשפטית לממשלה, וקבע שאין מניעה משפטית לפעילותם.
* לגבי העצני־כהן, הודגש כי היא רק חברת מרכז לשעבר בליכוד - "זיקה כללית וקלושה" - וכי היא בעלת "כישורים מיוחדים" בתחום המדיה הדיגיטלית, הקמפיינים הציבוריים והתקשורת, החסרים לשאר חברי הוועדה.
* ביחס למלכא נקבע שאין לו התקשרויות רלוונטיות לעניין הוועדה, שאין משוא פנים או "דעה קדומה", ושפסילה בשל התבטאויות מקצועיות בעבר תפגע בחופש הביטוי ותרתיע אנשי מקצוע מלהתגייס לוועדות ציבוריות.

2. הליווי המשפטי -

* הוועדה לוותה לאורך כל הדרך על-ידי הלשכה המשפטית של משרד הביטחון.
* במועד המינוי, בעת עבודתה ועד למסירת המלצותיה - לא נאמר לה בשום שלב על-ידי היועצת המשפטית לממשלה כי פעילותה אינה חוקית או שיש לעצור אותה.
* לשיטת המדינה, שתיקת היועמ"ש בזמן אמת מטילה צל על טענותיה המאוחרות לפגמים בהליך: "כעת כל הדיון מתקיים בדיעבד".

3. הטענה ל"הנדסת ועדות" נדחית -

המדינה יוצאת נגד הערות שהושמעו בהרכב בג"ץ, מפי השופט יחיאל כשר, שלפיהן יש למנות לוועדה "אנשים שיש סיכוי שלא יסכימו" עם מדיניות השר. לדבריה:
* אין שום נורמה מחייבת לייצר הרכב שנועד "להתנגד" למדיניות המסתמנת של הדרג הנבחר.
* ניסיון כזה ייצור דווקא פוליטיזציה מסוכנת - בדמות חקירות עומק על עמדותיהם של מועמדים לוועדות, סימון פוליטי אישי וחוסר יכולת למנות מומחים בעלי דעה.

מזכר מפורט של חבר הוועדה, חיים דורון כהן, לשעבר מנכ"ל האוצר ומנהל רשות החברות והמיועד לתפקיד נציב שירות המדינה, מצורף לתצהיר ומחזק את הטענה כי הוועדה פעלה בלב פתוח, קיימה 19 ישיבות, שמעה מגוון רחב של גורמים ובחנה לעומק גם חלופות שהמלצות קודמות פסלו מראש, כמו הפרטה או העברת התחנה לתאגיד השידור.

ה"אנומליה" המוסדית: צבא, פוליטיקה ושידור

צילום: כשר. "אנשים שלא יסכימו" [צילום: הרשות השופטת]

אחד מצירי הטיעון המרכזיים בתצהיר נוגע למבנה הייחודי של גלי צה"ל כיחידה צבאית שמפעילה תחנת רדיו אקטואלית. המדינה מתארת זאת כבר בפתח דברי ההסבר להחלטה כ"אנומליה ברורה".

לפי הנימוקים שצורפו להחלטת הממשלה:

* צה"ל הוא מוסד ביטחוני היררכי וא־פוליטי, שמטבעו שואף להרחיק עצמו מזירה פוליטית.
* שידורי אקטואליה חופשיים, ביקורתיים ומגוונים מחייבים דווקא קונפליקט, מחלוקת, חשיפת מידע על השלטון וביקורת חריפה.
* שילוב השניים - תחנת אקטואליה בתוך גוף צבאי - מכניס את צה"ל בעל כורחו ללב מחלוקת ציבורית, ומערב חיילים צעירים בסיקור סוגיות פוליטיות ונושאים שבמחלוקת.

המדינה מזכירה היסטוריה ארוכה של ועדות וביקורות - ועדת זמיר, ועדת אשל ואחרות - שהצביעו על הקושי המובנה במודל הזה, וטוענת כי "לא ניתן למצוא ולו גורם ממלכתי אחד" שסבור שעיסוק שוטף של צה"ל בשידורי אקטואליה פוליטית הוא מצב רצוי מלכתחילה. במזכרו של דורון כהן נכתב במפורש כי גל"צ היא אנומליה ש"אלמלא הייתה קיימת - לא היו מחליטים להקים אותה היום".

הטיעון הכלכלי: יתרון תחרותי בשוק מצומצם

הזווית הכלכלית בתצהיר אינה קישוט - היא הופכת את סגירת גל"צ גם לסיפור של אסדרה על שוק התקשורת והקצאת משאבים ציבוריים.

בדברי ההסבר להחלטה מונה הממשלה את השיקול הכלכלי כטיעון עצמאי:

* גל"צ נהנית ממימון כפול: תקציב ציבורי ממשרד הביטחון, לצד הכנסות מפרסום וחסויות.
* במקביל, היא פועלת על גבי תדרים שהמדינה מכירה בהם כמשאב ציבורי מוגבל, המוקצים על-ידי משרד התקשורת בין תחנות ארציות, אזוריות ומגזריות.
* בתחומים אלו היא מתחרה ישירות בתחנות רדיו מסחריות, שלא מקבלות תמיכה תקציבית, נשענות כמעט לחלוטין על פרסום ופועלות בתנאי שוק חופשי מלא.

המסר הכלכלי: מבנה המימון והאסדרה של גל"צ מייצר "יתרון בלתי הוגן" ו"משבש את השוק החופשי התקשורתי". ברגע שבו גל"צ גם נהנית מתאימות גבוהה לקהלים צעירים, מותג חזק ורייטינג יציב, הטיעון הכלכלי הופך ליותר מטענה טכנית - הוא הופך לשאלה תחרותית: האם המדינה רשאית להפעיל שחקן ציבורי־צבאי עם תקציב בסיס מובטח, בתוך שוק פרטי שברובו נאנק תחת עלויות תוכן ופרסום.

הוועדה בחנה גם חלופות "שוק" אחרות - הפרטה מלאה, העברת הפעילות לגוף ציבורי אזרחי, צמצום האקטואליה בלבד - אך מסכמת כי מודלים אלה נושאים קשיים כלכליים, אסדרתיים ותוכניים ניכרים, ולעיתים משנים את מיהותה של התחנה באופן שלא שומר על אופיה המקורי. בכך היא מספקת לשר הביטחון ולממשלה תשתית לטעון שבקשת העותרים למצוא "פתרון רך" יותר מסגירה מלאה כבר נבדקה לעומק ונדחתה מסיבות רציונליות.

מאבק חזיתי עם הייעוץ המשפטי לממשלה

כמעט שליש מהתצהיר מוקדש למתקפה ישירה על הייעוץ המשפטי לממשלה - לא רק על מסקנותיו, אלא על עצם שיטת עבודתו:

"המסקנה קדמה לניתוח"

לשיטת המדינה, חוות דעת המשנים ליועצת המשפטית לממשלה, שקבעה "מניעה משפטית" לסגירת גל"צ, לוקה בשלושה כשלים עיקריים:

1. תשתית עובדתית חלקית או שגויה -

* נטען כי חוות הדעת הציגה כאילו יושמו מסקנות ועדת זמיר לחלוטין בשנתיים האחרונות - בעוד שהוועדה המייעצת טוענת במכתב הבהרה מפורט ש"לא היו דברים מעולם".
* הייעוץ המשפטי לממשלה ייחס לצה"ל העדפה מפורשת להמשך פעילות התחנה, בעוד שלפי פרוטוקולים המצורפים לתצהיר, נציג צה"ל הדגיש דווקא את שאיפת הצבא ל"אפס מעורבות בפוליטיקה".

2. אי־היכרות מקצועית עם תחום התדרים והאסדרה -

המדינה טוענת כי חוות הדעת מתעלמת מבעיית הצפיפות בתדרים, מספר התחנות הציבוריות הקיימות וממכלול הקשיים האסדרתיים בשימור מודל תחנת הרדיו הצבאית.

3. הסתרת מסמכים ונתונים -

* לטענת המדינה, מהכתבים שהוגשו לבית המשפט הושמטו חוות הדעת המשפטיות הקודמות של הייעוץ המשפטי למערכת הביטחון, התמלילים המלאים מדיוני הוועדה, וההיסטוריה של עמדות רשמיות ביחס לגל"צ.
* בכך, לשיטתה, הותיר הייעוץ המשפטי לממשלה את בית המשפט ב"עולם" שבו קיימת רק חוות דעת אחת - הטרייה - ללא ההקשר המשפטי הארוך שתומך דווקא בעמדה שהציגה המדינה.

מכאן נולדת האמירה החריפה ביותר בתצהיר: "המסקנה קדמה לניתוח המשפטי, ועיצבה אותו". לפי המדינה, הייעוץ המשפטי לממשלה זיהה מראש את סגירת גל"צ כחלק מ"תהליך" רחב של פגיעה בתקשורת החופשית, ואחר כך בנה סביב ההנחה הזו תזה משפטית שלפיה נדבכים מנהליים שונים - סמכות, הליך, שיקולים זרים - כולם נגועים.

"שנת בחירות" וגבולות כוחו של היועמ"ש

חלק נוסף בביקורת עוסק בהרחבת מושגים כמו "ממשלת מעבר", "תקופת בחירות" ו"ערב בחירות" לכדי מה שהמדינה מכנה "שנת בחירות". היא טוענת כי הייעוץ המשפטי לממשלה נוטל לעצמו חירות להצר את צעדיה של ממשלה נבחרת לאורך פרק זמן ארוך בהרבה מהמקובל, באמצעות תיוג כמעט כל מהלך מדיניות כבעייתי בזמן בחירות - ובכך מייצר בפועל וטו פוליטי־משפטי על מדיניות שאין הוא מסכים לה.

באופן ציורי, התצהיר משווה את גישת היועמ"שית ל"אבוקדו": "קשה, קשה, קשה, רקוב" - תמיד יש עילה לדחות את ההליך: או שהוא חפוז ושטחי, או שהוא מתקיים ב"שנת בחירות". המדינה מבקשת מבית המשפט "לגדוע תופעה זו באחת", ומציעה לראות בתיק גלי צה"ל המשך ישיר ל"מהפך" שנעשה בדנג"ץ ברנדייס ביחס לדוקטרינת "הורדת הספינה למצולות".

גבולות הביקורת השיפוטית: "טענות אווירה" מול פגם קונקרטי

ברקע לכל אלה עומד מאבק עקרוני יותר: מהי רמת ההוכחה הנדרשת כדי שבית המשפט יתערב בהחלטה מנהלית של ממשלה נבחרת.

המדינה מדגישה:

* טענות כלליות על "מתקפה על התקשורת" או "זיהוי תהליכים" אינן תחליף להוכחת פגם קונקרטי - של חוסר סמכות, פגם פרוצדורלי מובהק או שיקולים זרים מוכחים.
* העותרים, לטענתה, טענו למחדלים בהקמת הוועדה רק לאחר שההחלטה הסופית התקבלה, ולא תקפו את הקמתה בזמן אמת - התנהלות המהווה "שימוש לרעה" בהליכי משפט, החמורה אף מדוקטרינת השיהוי המקובלת.
* אין שלב חסר בהליך, אין עמדה רלוונטית שלא נשמעה, ולא נמצאה "השחתה של ההליך" - יש רק מחלוקת על פרשנות נתונים וסקרים.

המדינה מבקשת מבג"ץ לקבוע עיקרון: אם ייעתר לטענות ה"אוירה" ולהשוואות למהלכים אחרים בזירה התקשורתית, יווצר מסלול עוקף שבו כל החלטת מדיניות עלולה להיות מסווגת כנגועה ב"תהליך" פסול - גם בלי פגם משפטי ממשי.

משפט מנהלי, שוק תקשורת ומעמדו של הייעוץ המשפטי

התמונה שעולה מן התצהיר היא של ממשלה שמבקשת להכניס את המקרה של גל"צ לתבנית ברורה: החלטת מדיניות לגיטימית, שנשענת על שיקולים מוסדיים (אנומליית צבא־תקשורת), כלכליים (עיוות בשוק הרדיו ובחלוקת התדרים) וביטחוניים־ערכיים (א־פוליטיות של צה"ל), שהתקבלה לאחר עבודת ועדה מייעצת רחבה ובליווי הייעוץ המשפטי למערכת הביטחון.

העותרים, מנגד, מנסים להציג את המהלך כחלק ממהלך רחב לפגיעה בתקשורת, כנגוע בשיקולים פוליטיים פסולים וכמנוגד למסורת של שמירה על חופש העיתונות במערכות הציבוריות. המדינה מגיבה להם לא רק בזירה המשפטית־טכנית אלא גם במישור המבני: היא מבקשת מבג"ץ לצמצם את משקלו של הייעוץ המשפטי לממשלה, להזהיר מפני התבססות על "תהליכים" ומושגי אווירה, ולהחזיר את מרכז הכובד של מדיניות התקשורת לידי הדרג הנבחר.

מבחינה כלכלית־משפטית, ההכרעה בתיק גל"צ עלולה להיות נקודת ציון:

בין אם גלי צה"ל תיסגר ובין אם תמשיך לשדר, הקרב המשפטי סביבה כבר הפך לשדה ניסוי שבו נבחנים מחדש גבולות הסמכות הממשלתית, כוחו של הייעוץ המשפטי לממשלה והיקף התפקיד שבית המשפט העליון מוכן לקחת על עצמו בשוק התקשורת בארץ.