היכונו לקבלת הרפובליקה המוסלמית 2.0. זה לא יהיה מחזה מרנין

ייתכן שכאשר מדובר באירן, התשובה לשאלה "מתי זה יסתיים" היא פשוטה: זה לא יסתיים, לזמן רב. קרוב לוודאי שתהיה הפסקת אש כלשהי, אולי בקרוב. המיכליות ישובו לנוע במצר הורמוז, ההפצצות ייפסקו, אירן תפסיק מתקפות כטב"מים במפרץ הפרסי. דונלד טראמפ יחגוג ניצחון כתמיד, גם כאשר הוא מפסיד, כמו הנצחונות עליהם הכריזה ישראל בעזה ובלבנון: יתרון צבאי עצום, אך בלא לחסל את האויב.

דייוויד איגנציוס, פרשן בכיר בוושינגטון פוסט, מזכיר לקח מרכזי שעל ארה"ב וישראל לזכור: הצלחה צבאית לרוב אינה מתורגמת לניצחון מדיני – לא בעזה, לא באפגניסטן ולא כעת באירן. ישראל למדה שיש צורך "לכסח את הדשא" שוב ושוב; ארה"ב עלולה להילכד במצב דומה. אירן תהיה ניצחון טקטי בטווח הקצר: היא איבדה כמעט את כל המתקנים והמדענים בתחום הגרעין, את רוב הטילים והמשגרים, את רוב מפעלי הנשק, את רוב הצי וחלק ניכר מהפיקוד והשליטה בצבא, המודיעין וכוחות הביטחון.

אבל המשטר שורד. הוא ספג את המכה העזה ביותר שיכולה ארה"ב להנחית –ונותר על רגליו. שכבות שלמות של מנהיגים צבאיים, מודיעיניים ופוליטיים מתו, אך הוחלפו בידי אחרים. אין סימנים להתקוממות עממית. אנשי משמרות המהפכה מתחבאים בין ההריסות, אך לא חוסלו.

זו תהיה הרפובליקה המוסלמית 2.0. בטווח הקצר תהיה זו מדינת משמרות המהפכה, בשיתוף פעולה מושחת אך פרגמטי עם המגזר העסקי. התיאוקרטיה הישנה איבדה את כוחה. לעלי חמינאי אין יורש אמיתי; מוג'תבא חמינאי נעדר כריזמה וסמכות דתית, אך יהיה מונע משנאה ורצון לנקום לאחר שאיבד את אביו, אשתו ובנו. אולי יצוץ מניפולטור כמו הנשיא לשעבר האשם רפסנג'אני וימצא נתיב לליבו של טראמפ. אך לא זה העתיד שביקשו אלפי המפגינים האמיצים שטראמפ הבטיח לבוא לעזרתם.

הלוואי שניתן היה להחליף את המשטר, אך מומחי מודיעין בארה"ב ומחוצה לה מתקשים לראות את זה קורה. מנהיגי אירן יכולים לקרוא את החישובים הפיננסיים ויודעים שלמערב יש נקודות תורפה במלחמה ממושכת. הם גם קוראים את לוח השנה הפוליטי האמריקני: רוב האמריקנים מתנגדים למלחמה ובחירות האמצע מתקרבות.

צילום: הפצצות שמטרתן לשבור את הציבור משיגות את ההיפך [צילום: וחיד סאלמי/AP]

אבל יש סיבה עמוקה יותר להתמדתה של אירן, אותה היו צריכות ארה"ב וישראל ללמוד מזמן – סבור איגנציוס. מי שמרגיש שאין לו מה לאבד מלבד גאוותו וכבודו, ימשיך להילחם אפילו נגד אויב חזק בהרבה. הפצצות "אסטרטגיות" שמטרתן לשבור את רצונו של הציבור, לרוב משיגות את ההפך. הוא מתחפר, לא נכנע. אפילו תחת ממשלה איומה כמו האירנית, יש גאווה לאומית, זהות והתנגדות לשלטון זר.

נראה שמתכנני המלחמה של טראמפ מבינים את הסכנה ארוכת הטווח של הרעלת דעת הקהל האירנית. הם יודעים שרוב האירנים אינם אוהבים את המשטר ורוצים עתיד טוב יותר. לכן הזהירו את ישראל שלא לפגוע במטרות כמו מתקני אנרגיה או תחנות כוח, פגיעות העלולות להימשך עשרות שנים. אבל אל מול כל הצעה הגיונית של הפנטגון, יש הצהרה כמו "אנחנו מכים אותם כשהם על הארץ, וכך בדיוק צריך להיות" מפיו של פיט הגסת'.

מה הלאה? המלחמה הזאת ערערה את הסטטוס-קוו עד כדי כך שקשה לספק תחזיות, אבל כמה עובדות יסוד ברורות – טוען איגנציוס. מדינות המפרץ יצטרכו להגן על עצמן, כך או אחרת: מבחינה צבאית, בדיפלומטיה שקטה מול טהרן, אולי בשילוב שלהם. איחוד האמירויות תבנה מערכת הגנה מתוחכמת; עומאן כבר בירכה את מוג'תבא חמינאי.

הציפייה תהיה שארה"ב תשיב את חופש השיט במפרץ. אבל זה יהיה יקר מאוד ויחייב את סנטקום למצב מלחמה תמידי. טראמפ אוהב הפגנות עוצמה אמריקניות, אבל מעדיף שאחרים ישלמו. לרוע המזל, הוא איבד כל כך הרבה מרצונן הטוב של בעלות הברית עם המכסים שלו והדיבורים על תפיסת גרינלנד, שיהיה לו קשה לארגן תוכנית חילוץ משותפת.

תוצאה אחרונה וקטלנית עלולה להיות חידוש הטרור מצד אירן ותומכיה. בעלי זיכרון ארוך זוכרים את "ספטמבר השחור", ארגון הטרור שהקים אש"ף לאחר תבוסתו המוחצת בירדן בספטמבר 1970. רשתות הטרור האירניות קטלניות הרבה יותר.

התחושה במזרח התיכון היא תמיד שהכל כבר קרה. איגנציוס מסיים בציטוט מפיו של קרמיט רוזוולט, שארגן את ההפיכה שהעלתה לשלטון את השאה: "אם אנחנו [ה-CIA] מתכוונים לעשות שוב משהו דומה, אנחנו חייבים להיות בטוחים לחלוטין שהעם [האירני] והצבא רוצים את מה שאנחנו רוצים. אם לא, מוטב שתעביר את המשימה לנחתים". הוא צדק, למעט הקטע של הנחתים. אירן חדשה תיווצר מתישהו, איכשהו, אבל רק בידי העם האירני. כעת צריך לחשוב כיצד ניתן לעזור לו.