הסיכוי הטוב ביותר לשינוי משטר באירן הוא דווקא בהפסקת אש כעת

בספטמבר 1996 ביקר לראשונה טום פרידמן, בעל טור בכיר בניו-יורק טיימס, בטהרן. הוא התאכסן במלון הומָה, לשעבר שרתון, וראה כתובת בלובי: "לעזאזל עם ארה"ב". זה לא היה גרפיטי וזה לא יימחק בקלות, חשב אז – ואכן כך. בשבוע השני של המלחמה באירן, פרידמן תוהה: מה אם ההכרחי אינו אפשרי? מה אם שינוי באירן חשוב הרבה יותר מכפי שמודים מתנגדי המלחמה, אך הרבה יותר קשה להשיג מכפי שמקווים תומכיה?

דבר לא ישפר את עתידם של תושבי אירן, לבנון, עירק, סוריה, עזה, תימן וישראל יותר מאשר סילוקו של המשטר בטהרן. אבל מה אם המשטר כל כך מושרש – בעיריות, בבתי הספר, בתחנות המשטרה, במשרות ממשלתיות, במערכת הבנקאות, בצבא, בבסיג' השכונתי – עד שלא ניתן להפילו בלא להכניס את המדינה לתוהו ובוהו? מה אם החלופה המהירה ביותר לשלטון הדתי אינה דמוקרטיה אלא כאוס ענק?

לדעת פרידמן, על דונלד טראמפ ובנימין נתניהו להסתפק כרגע בהישגים שכבר בידיהם. ברור שהם החלו אותה בלא תסריט סיום. נתניהו ישמח שהיא תימשך עד אין קץ, כמו המלחמה בעזה, כדי לשמר את שלטונו ולהימנע מוועדת חקירה ממלכתית. ואילו דבריו של טראמפ הם סתירות ולעיתים שטויות, וברור שהוא ממציא אותם תוך כדי דיבור. האם הייתם משקיעים בחברה שהמנהל שלה משנה במפתיע את מדיניותה ולאחר מכן מתאר את מטרותיה בחמש דרכים שונות? זהו אור אדום בוהק.

לצד זאת, נראה שטראמפ ונתניהו פגעו קשות בתוכנית הגרעין האירנית וביכולתה להפעיל כוח באמצעות חיל-הים, חיל-האוויר והטילים – בשורה טובה לאירנים. הדבר הנכון כעת, טוען פרידמן, הוא לעצור ולראות מה יקרה בבוקר שאחרי מחר בבוקר. כאן תתחיל הפוליטיקה האמיתית.

אם ארה"ב וישראל יעצרו את ההתקפות – בתנאי שגם אירן תעשה זאת – יוכלו המנהיגים ששרדו בטהרן לומר לבני עמם מחר בבוקר: הראינו להם – בלמנו את הכוח המשותף של השטן הגדול והשטן הקטן. אבל בבוקר שאחרי, יתנהל ויכוח לוהט באליטה השלטת. אנשי העסקים והרפורמיסטים יאמרו: תראו איזה אסון הבאתם עלינו; אם זהו ניצחון, כיצד נראית תבוסה? איבדנו את החסכונות שלנו, המשק שלנו, הסביבה שלנו, את רוב הצבא ואת הידידות של כל השכנים. איזה עתיד מצפה לנו?

דמיינו את המאבק שכבר מתחולל בין הנשיא מסעוד פזשכיאן לבין הקיצוניים בצבא בנוגע לתבונה שבהתקפות על מדינות המפרץ בתקווה שילחצו על וושינגטון להפסיק את המלחמה. מי יודע מה יכול להתחולל בין העם והמשטר ובתוך המשטר לאורך זמן, כאשר המלחמה נפסקת ומגיע זמן התשלום על התנהגותה הקיצונית של אירן.

צילום: משתתפת בעצרת תמיכה במוג'תבא חמינאי אוחזת בתמונה של אביו [צילום: וחיד סאלמי/AP]

איש אינו יכול להיות בטוח שהבוקר אחרי הבוקר שאחרי יוביל לשינוי במשטר או של המשטר, אבל הסיכוי אינו שונה מזה של הפיכת טהרן וביירות לעיי חורבות ולקוות להתקוממות עממית, ממשיך פרידמן. מכון טיהור באירן כבר הופצץ ובתגובה הופצץ מכון דומה בבחריין. אם המגמה תתרחב, מהר מאוד לא יהיו מי שתייה. קיימת סכנה אמיתית שאירן תהפוך למקום בו לא ניתן לחיות.

בשבוע שעבר דיווח הטיימס על מצב הרוח בטהרן: יזם דיגיטלי סיפר שהוא תקוע בביתו, לא יכול לעבוד וצופה בהרס בפחד גובר. הוא תהה כיצד ניתן למנוע אפילו פשיעה זעירה כאשר תחנות המשטרה מופצצות, שלא לדבר על יכולתה של ממשלה כלשהי לנהל את המדינה אחרי הרס שכזה.

המשטר האירני הוא חרפה – איום על אזרחיו, שכניו והסדר הבסיסי. הלוואי שניתן יהיה לסלקו במחיר סביר ולשחרר את הפוטנציאל העצום של האירני לתרום לאנושות. אבל הפצצות אין-סופיות שהורסות יותר ויותר תשתיות אזרחיות וצבאיות, תוך תקווה שהאירנים שואפי הדמוקרטיה יתאחדו – בלי אינטרנט וכאשר עצם היציאה מהבית היא סכנת חייהם – דבר כזה מעולם לא קרה. המשטר יישבר רק מלמעלה, וזה יקח זמן ויוכל להתחיל רק לאחר הפסקת אש.

הדבר הטוב ביותר שיכולה להשיג אסטרטגיית ההפצצות של טראמפ ונתניהו היא להתניע את התהליך. להעלות את האירנים על מסלול טוב יותר, בו ארצם תאיים פחות על אזרחיה ושכניה – זה יהיה הישג משמעותי. הדבר הגרוע ביותר שיכולה לעשות אסטרטגיית ההפצצות הוא להפוך את אירן לבלתי ניתנת לשליטה בידי איש. זה יהיה אסון בממדים בלתי נתפסים, מסיים פרידמן.