דוקטרינת המלחמה של טראמפ: הפעלת כוח מיידית ומטרות מעורפלות

כאשר החלו הפצצות ליפול על אירן, הופתעו רוב האמריקנים – וממשל טראמפ אף לא הסביר מהם יעדיו. לא היו דיון ציבורי, שיחות עם בעלות ברית והצבעה בקונגרס. דונלד טראמפ אינו מציב מטרות אלא מעדיף גמישות – מאפיין הבא לידי ביטוי בכל הפעלות הכוח שלו. כך כותב ריצ'רד פונטין, לשעבר עובד משרד החוץ והמועצה לביטחון לאומי ויועץ מדיניות החוץ של הסנאטור המנוח ג'ון מק'קיין, במאמר ב-Foreign Affairs.

בכמה מובנים, מדובר בהיפוכה של הדוקטרינה שפיתח קולין פאואל כאשר היה יו"ר ראשי המטות המשולבים במלחמת המפרץ (ומאוחר יותר שר החוץ). לפי דוקטרינה זו, השימוש בכוח הוא המוצא האחרון ולאחר מיצוי כל האפשרויות האחרות. אם המלחמה הכרחית, יש צורך ביעדים ברורים, אסטרטגיית יציאה ברורה ותמיכה ציבורית. יש להפעיל כוח מירבי ולהשתמש בכל המשאבים – צבאיים, כלכליים, פוליטיים, חברתיים.

דוקטרינה זו נבעה מלקחי מלחמת וייטנאם ונועדה למנוע עימותים מיותרים, מספר גבוה של הרוגים, הפסדים כספיים ומחלוקות פנימיות. כפי שכתב פאואל מאוחר יותר, "מפקדים צבאיים אינם יכולים לנהל בשקט לוחמה אפויה למחצה מסיבות אפויות למחצה שהעם האמריקני אינו יכול להבין אותן או לתמוך בהן".

הפלישות לעירק ואפגניסטן היו המבחנים העיקריים של גישה זו. ממשלו של ג'ורג' בוש הבן ניסה ליישם אותה בשתיהן. הוא הכריז מלחמה רק לאחר שסדאם חוסיין והטליבאן דחו את דרישותיו ולאחר שהנשיא עמל לשכנע את הציבור בנחיצותן. המטרות היו ברורות: לחסל את המקלט לאל-קאעידה באפגניסטן ואת הנשק להשמדה המונית בעירק. הממשל גם קיבל את הסכמת הקונגרס בשני המקרים.

ברור שבשני המקרים ההתפתחויות לא היו כמתוכנן. נסיונות להימנע מעימותים ממושכים הובילו לתוצאה ההפוכה. המלחמות היו יקרות מאוד ושנויות במחלוקת עמוקה, ומטרותיהן השתנו עם הזמן. הצל של עירק ואפגניסטן העיב במשך שני עשורים על כל התערבות צבאית אמריקנית, כולל הנוכחית. בניסיון להימנע מאותן תוצאות, ממשל טראמפ עושה ההפך. לדוקטרינה שלו יש בעיות רציניות לצד תוצאות בלתי צפויות והיא לא תיעלם, מדגיש פונטיין.

הגישה החדשה החלה בממשל טראמפ הראשון. ב-2017 ו-2018 הוא שיגר טילים נגד משטר בשאר אסד בסוריה והמשיך את המאבק בדאעש, כולל חיסולו של אבו בכר אל-בגדדי. ב-2020 חיסלה ארה"ב את מפקד כוח קודס האירני, קאסם סולימאני. אשתקד יצא דונלד טראמפ למלחמה נגד החות'ים, הפציץ את מתקני הגרעין בעירק ותקף מיליציות בצפון ניגריה. השנה הוא פלש לוונצואלה כדי ללכוד את ניקולס מדורו, וכעת – המלחמה באירן.

קיימים הבדלים בולטים בין מבצעים אלה לבין הדרכים המסורתיות של הפעלת כוח. היא שוב איננה המוצא האחרון, אלא מנוף שנועד להפתיע את האויב; ההתקפות על אירן החלו בעיצומו של מו"מ. מבחינת טראמפ, הכוח הוא עוד כלי אחד כדי להפעיל לחץ ולהשיג תוצאות. הוא לא פעל לשכנע את הציבור בנחיצות הפעלתו ולא ביקש את אישור הקונגרס. כל עימות החל במפתיע והתנהל בצורה בלתי צפויה, תוך התעלמות מהקונגרס. ההיקף והסיכונים של המלחמה באירן גורמים להתעלמות מן הציבור להיראות משונה במיוחד.

ממשל טראמפ נמנע מהצבת מטרות ברורות להפעלת הכוח. טראמפ טען שהמטרה היא "להגן על העם האמריקני באמצעות השמדת הסיכון המיידי מצד המשטר האירני", למרות שאירן לא היוותה איום שכזה. בהמשך טען שהיעד הוא "שלום במזרח התיכון וגם בעולם", כמו גם להחליף את המשטר.

בצורה דומה, הוא טען תחילה שהלחץ על ונצואלה נחוץ כדי לבלום כניסת סמים לארה"ב, ולאחר מכן – שהמטרה הייתה להעמיד לדין את מדורו וכחלק מהשפעתה של ארה"ב בחצי הכדור המערבי. בשורה התחתונה, היעדים בשני המקרים לא ברורים וממילא לא ניתן יהיה לדעת מתי הושגו.

צילום: חיילים אמריקנים באפגניסטן, 2012 [צילום: הושנג האשמי/AP]

בעוד דוקטרינת פאואל קוראת לבהירות, טראמפ מעדיף גמישות. הצבת מטרות מרובות ולעיתים מעורפלות, מאפשרת לו להפסיק את הלחימה בלי להודות בכישלון. זוהי אסטרטגיית היציאה שלו – לא ניצחון מוחלט. הוא הכריז שמטרת ההתקפות על החות'ים היא להסיר את האיום מעל השיט האמריקני בים סוף, ולאחר מכן אמר שיש לחסל אותם לחלוטין. אבל לאחר חודש ממשלו הגיע להסכמה איתם.

כאמור, דוקטרינת פאואל מדברת על הפעלת כוח מוחץ כדי להביס את האויב מהר ככל האפשר. טראמפ מעדיף פעולות קצרות וחדות בהן מופעל רק סוג אחד של כוח, במיוחד הפצצות או כוחות מיוחדים, וכמעט בלי כוחות קרקעיים רגילים. אם המחיר של החלפת משטר באירן יהיה פלישה רחבת היקף, טראמפ הבהיר שלא ישלם אותו; הוא יתפשר על פחות.

למעט ההתקפות על דאעש, המלחמות של טראמפ כוללות הפעלת כוח מוגבל. ב-2017 הוא שיגר טילים בתגובה לשימושו של אסד בנשק כימי, אך המשטר לא נפגע והשתמש שוב באותו נשק כעבור שנה. אשתקד הכריז טראמפ שהשמיד את תוכנית הגרעין האירנית, אך השנה טען שסכנת הגרעין היא עילת המלחמה. מדורו בכלא בניו-יורק, אך משטרו קיים. בכל המקרים, מילת המפתח היא גמישות – לא החלטיות. כך, כאמור, יכול טראמפ להתפשר על תוצאות שלא הוגדרו מראש.

בכמה מובנים, דוקטרינת טראמפ משרתת את ההיסטוריה העכשווית בצורה טובה יותר מאשר דבקות דוגמטית בדוקטרינת פאואל, סבור פונטיין. ההסכם עם החות'ים השיג תוצאות טובות יותר מאשר התעלמות מהתקפותיהם, או מהפעלת כוח מלאה נגדם כפי שניסו סעודיה ואיחוד האמירויות במשך שנים. העולם הוא מקום טוב יותר בלי אתרי הגרעין האירניים ובלי סולימאני. עדיין לא ברור מה יקרה בוונצואלה, אך עדיין ייתכן מעבר לדמוקרטיה. שימוש חד בכוח, המשמר את הגמישות בקבלת ההחלטות, מקטין את סיכוני הלחימה, וסיום "מספיק טוב" הוא הגישה הטובה ביותר במקרים רבים.

עם זאת, זו אינה הגישה הטובה ביותר בכל המקרים ובקרוב יתבררו מגבלותיה, סבור פונטיין. המתקפה על אירן היא ההימור הגדול ביותר של טראמפ בתחום מדיניות החוץ. כפיית שינוי משטר במדינה גדולה בהרבה ומאוכלסת ביותר מאשר עירק או אפגניסטן, ללא נוכחות קרקעית וללא בעלי ברית מקומיים, ואל מול כוחות ביטחון מחופרים היטב – זו משימה קשה במיוחד. טווח תרחישי הסיוט – מרודנות של משמרות המהפכה ועד תוהו ובוהו פנימי – רחב יותר מאשר הסוף הטוב של התקוממות דמוקרטית.

גמישותו של טראמפ והדו-משמעות אלו עשויים להתוות את הדרך. אם ארה"ב וישראל לא יצליחו להפיל את המשטר, אם ארה"ב תספוג אבידות משמעותיות, או אם תגבר ההתנגדות הפנימית למלחמה – טראמפ יוכל לעצור אותה. הוא יטען שהמטרה ההתחלתית הייתה להחליש את אירן ולהבטיח שלא יהיה לה נשק גרעיני, ויכריז על ניצחון.

אם יעשה זאת, טראמפ ימחק עוד אמירה מפורסמת של פאואל: כלל האגרטל. לפני הפלישה לעירק אמר פאואל: "שברת – קנית". במאמץ להפיל את המשטר האירני, טראמפ כבר שידר שארה"ב לא תשלוט על היום שאחרי. אם הוא יקרוס, יהיה על האירנים לאסוף את השברים. אם יחזיק מעמד, וושינגטון תסיים את הלחימה ותפנה למשימות אחרות. זהו עוד חיסרון בולט בדוקטרינת טראמפ: היא אינה סוללת את הדרך לשלום ארוך טווח, אלא רק דוחה את העימות.