טראמפ יצא למלחמה באירן עם תחושת בטן ובלי תוכניות ואפשרויות

ההחלטה לצאת למלחמה באירן הייתה בעיקרה תחושת בטן – אמר למעשה דונלד טראמפ (3.3.26). "ניהלנו מו"מ עם המשוגעים האלה, ודעתי הייתה שהם עומדים לתקוף ראשונים ולא רציתי שזה יקרה", הסביר. "אפשר להגיד שאני כופפתי את ידה של ישראל. אבל היא הייתה מוכנה ואנחנו היינו מוכנים".

לצידו בחדר הסגלגל ישב שר החוץ, מרקו רוביו, שביום האתמול סיפק הסבר הפוך ואמר שלטראמפ לא הייתה ברירה אלא להנחית מתקפת מנע לפני שאירן תתקוף את הבסיסים ובעלות הברית של וושינגטון. למחרת ניסה רוביו לחזור בו. ואז אמרה דוברת הבית הלבן, קרוליין לוויט, שטראמפ פעל משום ש"הייתה לו תחושה ברורה" שאירן תפגע בקרוב באינטרסים אמריקניים.

התנודות הללו מאשרות את הדיווח הכמעט-אחיד של בכירים לשעבר: נחישותו של טראמפ לדלג על הביורוקרטיה, לצמצם את מספר יועציו ולהעדיף את תחושותיו על פני תדרוכים מודיעיניים – כל אלו חלים גם כאשר הוא מקבל את ההחלטות המשמעותיות ביותר, אומר ניו-יורק טיימס.

מובן שכל נשיא יוצר תהליך קבלת החלטות משלו. פרנקלין רוזוולט סמך על "קבינט המטבח". הארי טרומן הקים את המועצה לביטחון לאומי. בממשל אובמה תואר התהליך כ"נחש הבולע חזיר". לממשל טראמפ אין סבלנות לכל אלה. טראמפ קיצץ בשני שלישים את מספר עובדי המועצה, בשל חשדנותו לגבי נאמנותם, והבהיר שתפקידה אינו להציע אלא לבצע.

כאשר מתנהלים דיונים, מספר המשתתפים בהם קטן במיוחד. באירן היו אלו רוביו; סגן הנשיא, ג"ד ואנס; שר ההגנה, פיט הגסת'; יו"ר ראשי המטות המשולבים, דן קיין; מפקד סנטקום, בראד קופר; וראש ה-CIA, ג'ון רטקליף. מדיונים אלו לא דולף הרבה – שינוי משמעותי לעומת ממשל אובמה, בו דיווחים על המתרחש בחדר המצב התפרסמו לעיתים בזמן אמת.

אולם, מה שטראמפ משיג בסודיות הוא מפסיד בהעברת המסר. בשורה של נושאים – אירן, ונצואלה, גרינלנד – ניתנות תשובות רבות ובלתי אחידות. הממשל מצידו טוען שמדובר בהטעיה מכוונת, ולא בחוסר יכולת לתכנן מספר צעדים קדימה.

"טראמפ חושב שאינו צריך אפשרויות או תוכניות מגובשות", אומר תומס רייט, איש המועצה לביטחון לאומי בממשל ביידן וכיום במכון ברוקינגס. "הוא רוצה רק קבוצה קטנה שתממש את התחושות שלו. אבל כאשר דברים משתבשים, כמו שקורה לעיתים קרובות, נשיא בלא אפשרויות מוכנות יצטרך להמר על קלפים חלשים".

צילום: הגסת', רוביו וואנס בחדר הסגלגל [צילום: מארק שיפלביין/AP]

זה מה שמדאיג הרבה מנהיגים זרים, שרי חוץ וגורמי ביטחון. דיפלומט ערבי בכיר אמר השבוע, כי ממשלתו אינה יודעת מהי התוכנית האמריקנית לשינוי משטר באירן – אם בכלל יש כזאת, לנוכח דבריו של שר ההגנה, פיט הגסת', ולפיהם "בניית מדינה" אינה ברשימת המשימות של הפנטגון.

בממשלים אחרים הוטל על המועצה לביטחון לאומי להשיב על שאלות כאלה, כמו גם להזהיר אזרחים אמריקנים לעזוב את המזרח התיכון. הפעם הגיעה האזהרה רק לאחר שהמלחמה החלה ואלפים נתקעו. דייוויד רותקוף, מומחה לתולדות המועצה, נדהם מהעדרו של תהליך בסיסי: "מעולם לא נוהלו סיכון או פעילות צבאית שכאלה עם כל כך מעט תכנון ובחינה של ההשלכות. הנשיא מתעלם ממעט התכנון שנעשה, כי הוא סומך על תחושותיו יותר מאשר על יועציו".

ייתכן שטראמפ שואב עידוד מהצלחתן של פעולותיו הקודמות, אך ההפצצות באירן ביוני 2025 היו פרי של תכנון מדוקדק בן חודשים ושהתמקד בפיזיקה מאשר בפוליטיקה; המטרות היו בודדות ומרוחקות, מסביר הטיימס.

המבצע להפלתו של ניקולס מדורו היה מסוכן יותר, אך טראמפ לא באמת ניסה לשנות את ממשלת ונצואלה, אלא הסכים שיוחלף בידי סגניתו (ולא בידי ראש האופוזיציה שניצחה בבחירות 2024) – כל עוד ארה"ב תקבל גישה למאגרי הנפט העצומים במדינה. אולם, בוגרי התהליך הארוך במועצה לביטחון לאומי אומרים, כי זוהי בדיוק ההשוואה הלא-נכונה שצריכים עוזריו של הנשיא להדוף. ההבדלים בין ונצואלה ואירן עצומים – בהיסטוריה, בגאוגרפיה, בתרבות ובפוליטיקה.

טראמפ אמר לטיימס, כי הוא מקווה שאנשי משמרות המהפכה והבסיג' ייכנעו; זוהי תקווה, לא תוכנית. עם זאת, תומכיו רואים את הדיון סביב תכנון אסטרטגי כניסיון למנוע מטראמפ להיות טראמפ, ומזכירים את חיסולו של עלי חמינאי. ואילו מבקריו רואים את המלחמה כדוגמה לכל מה שפגום בבית הלבן שלו.

"הנשיא וממשלו מזיזים ללא הרף את הצידוק למלחמה, את האורך שלה וההיקף שלה, את המטרות ואת השאלה האם אנחנו בכלל מלחמה", טוען הסנאטור הדמוקרטי כריס קונס. "הדבר היחיד שנותר יציב הוא העדר אסטרטגיה כיצד לנהל אותה. זה מה שקורה כאשר אתה יוצא למלחמה על סמך תחושות במקום ניתוח וייעוץ של מומחים".