טראמפ מעדיף להפעיל כוח צבאי מאשר לקדם את ערכיה של ארה"ב

רשימה ארוכה של נשיאים אמריקנים אכלו קש במזרח התיכון, אך למרות זאת – דונלד טראמפ יצא למלחמה באירן. כפי שיודעים כולם – כולל הפנטגון ואנשי הממשל – כלל לא בטוח כיצד היא תסתיים. היא יכולה להוביל לממשלה חדשה שתשאף לשלום, כמו גם לתוהו ובוהו ושפיכות דמים נוספת. למרות זאת, טוען אקונומיסט, טראמפ נטל בהתלהבות את ההימור.

לפי דבריו, טראמפ רוצה הכל. הוא הזהיר שלא יסבול את איום הטילים הבליסטיים. הוא הבטיח לסיים את תוכנית הגרעין. והוא קרא לעם האירני ולכוחות הביטחון לקום נגד המשטר. למרות ההצלחות המדהימות בתחילת המלחמה, בהחלט יש סיכוי שהוא לא ישיג את מבוקשו. אירן יכולה לזרוע הרס באיזור, ובמיוחד במדינות המפרץ ששגשוגן מותנה בכך שהן בטוחות. היא יכולה לפגוע בבסיס או בספינה ולהרוג אמריקנים. פגיעה במתקני נפט או חסימת מצר הורמוז יכולה להזניק את מחיר הנפט ל-100 דולר ומעלה.

בטווח הארוך, הכישלון עשוי להיות עמוק יותר. המשטר התכונן זמן רב למותו של עלי חמינאי הקשיש והחולה. על ידיו של מחליפו עשוי להיות דמם של אלפי המפגינים בחודש ינואר והוא עשוי להיות קיצוני ואכזרי כמותו. הוא עשוי להמשיך לאגור טילים בליסטיים, מתוך הנחה שיהיה קשה להצדיק מלחמה נוספת רק מסיבה זאת. במקום לוותר על העשרת האורניום בתמורה להסרת העיצומים, הוא יכול להחליט – כמו קוריאה הצפונית – שאירן זקוקה לפצצה כדי להבטיח את עצמה מפני התקפה. ואולי היא תשקע בכאוס ומלחמת אזרחים העלולה להתפשט אל מעבר לגבולותיה, ומי יודע לאן יגיע מלאי האורניום המועשר.

טראמפ ודאי מבין את כל זה. תומכיו מתנגדים למלחמות, במיוחד במזרח התיכון. אפילו אם מחיר הנפט יעלה בצורה מתונה, הדבר עלול להרחיק מצביעי MAGA בבחירות האמצע המתקרבות. טראמפ יכול היה לטעון לניצחון בשיחות עם אירן ולשחק על זמן. מדוע הוא בחר במלחמה?

צילום: הריסות בטהרן אחרי הפצצה ישראלית [צילום: וחיד סאלמי/AP]

סיבה אפשרית אחת, לדעת אקונומיסט, היא רצונו להאפיל על קודמיו בכך שיהיה מי שיסגור את החשבון עם אירן. בנאומו המוקלט בתחילת המלחמה הוא הזכיר את ההשפלה שספגה ארה"ב כאשר אירן החזיקה בני ערובה בשגרירות בטהרן במשך 444 יום. סיבה נוספת היא ההזדמנות לטפל באירן כאשר היא חלשה, לאחר שמבצע "עם כלביא" חיסל את ההגנה האווירית שלה ודילל את הנהגתה הצבאית והאזרחית. במהומות בינואר איבד המשטר את אמון הציבור יותר מאשר אי-פעם מאז המהפכה. ההתקפות המוצלחות של ישראל על חיזבאללה ועל תומכי אירן בסוריה אולי גרמו לו להחליט שזה הרגע המתאים.

במובן זה, אירן עולה בקנה אחד עם הדפוס החדש והרחב של הפעלת הכוח האמריקנית. טראמפ השתמש במכסים ועיצומים כדי להכניע מדינות, אך כעת הוא מוכן – ואפילו להוט – להשתמש בכוח צבאי. לפני שמונה שבועות הוא פעל בוונצואלה וגם קובה על הכוונת; בכל המקרים מדובר על ידידות של רוסיה וסין.

במקום לשמר את הסטטוס-קוו ששירת היטב את ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה, טראמפ מסתכל קדימה ורומס בחדווה את החוק והנורמות הבינלאומיים שהגבילו את קודמיו. הוא מעדיף להפגין כוח מאשר לקדם את ערכיה של ארה"ב. זהו עולם אלים, בו מותר לשבור מדינות בלא להתחשב בתוצאות, כל עוד מנהיגיהן מבינים שעליהם להיכנע לכוח האמריקני.

אין להמעיט בכוחה המרתיע של ההתקפה על אירן, בלא קשר למה שיקרה בהמשך. סין קלטה את המסר והיא עומדת מן הצד. אבל הגישה של "שלום מתוך עוצמה" עלולה גם לגרום למעגלים של אנרכיה ואלימות ולהתרבות העימותים, בעוד לוושינגטון אין חשק או יכולת לשלוט בהם. אפשר לקוות שהאירנים ייצאו חופשיים יותר ומשגשגים יותר. אבל אם התוצאה תהיה העמקת אומללותם, טראמפ לא יתערב; הוא את שלו כבר עשה.