פס"ד: עזבון וינרוט יעבור לגרטנר; אורנשטיין יבחן את חיוב היורשים

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, דוד זילר, אישר (26.2.26) את פסק הבוררות המחייב את עזבונו של עו"ד יעקב וינרוט לשלם 438 מיליון שקל לאחים משה גרטנר ומנדי גרטנר. עם זאת, הוא החזיר לבורר, השופט בדימוס איתן אורנשטיין, את שאלת חיובם האישי של יורשי וינרוט - האלמנה ג'יזל וינרוט וששת ילדיהם.

מאחר שהיקפו של עזבון וינרוט נמוך מהסכום אותו קבע אורנשטיין, משמעות פסק הדין היא שהסכום כולו יעבור לידי גרטנר. אורנשטיין יכריע בנפרד האם גרטנר יוכלו לרדת גם לנכסיהם האישיים של היורשים, אשר טענו שצעד כזה יביא אותם לפשיטת רגל. זילר אומר כי היורשים אומנם נכנסו בנעליו של וינרוט הליך הבוררות (בו תבע אביהם עשרות מיליוני דולרים מהאחים גרטנר, תביעה שנדחתה), אך לא ניתנה להם ההזדמנות לטעון לגבי חיובם האישי.

הבוררות הייתה חלק מסכסוך ארוך ורחב היקף בין האחים גרטנר לבין דן גרטלר, בו הכריע אורנשטיין בנפרד. אורנשטיין קבע, כי וינרוט קיבל מגרטנר 37.5 מיליון דולר שאמור היה להעביר לגרטלר במסגרת עסקיהם המשותפים, אך לא עשה זאת אלא נטל את הכסף. לכן נפסק שיש להחזיר לגרטנר סכום זה, בתוספת ריבית ליבור + 4.5%, וכן הוצאות בסך 3.5 מיליון שקל.

היורשים טענו, כי הסכימו להיכנס לנעליו של וינרוט לאחר פטירתו רק לשם ניהול ההליך ולשם מבחינה כספית. זילר דוחה טענה זו באומרו, כי לאורנשטיין הייתה סמכות לדון גם בחיובם האישי, שכן הוא כבר דן בטענתם וקבע שהם יהיו בעלי הדין במקומו של וינרוט. גרטנר טענו בבוררות שיש לחייב אישית את היורשים, והללו לא מחו על כך, אלא להפך - הציגו מצג לפיו נכנסו לנעליו לכל דבר ועניין.

צילום: האחים גרטנר. הכסף נלקח לפני 20 שנה

לעומת זאת, ממשיך זילר, "מעת שלא ברור אם בעקבות צירופם של
יורשי וינרוט כבעלי הדין הוכללה טענה במסגרת ההליך בדבר חלוקת העיזבון, ואחריותם האישית של יורשי וינרוט כפועל יוצא מכך, הרי שקביעת אחריות אישית עליהם ניתנה מבלי שלמעשה הייתה להם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהם בעניין, ובנסיבות – אף מבלי שהתאפשר להם, משלא היה ברור שהעניין על הפרק, להביא ראיות בעניין שווי העיזבון.

"...באופן דומה, ובהעדר התייחסות בפסק הבוררות למקור חיובם האישי של יורשי וינרוט, וזאת מעת שנקבע כי הדבר לא היווה חלק מהמסכת שנטענה, לא ניתן לומר כי ניתנה הנמקה לחיוב יורשי וינרוט ביחד ולחוד בכל הסכום שנפסק". לכן, הדרך הנכונה היא להשיב סוגיה זו לאורנשטיין, אשר כבר מכיר את התיק. וינרוט אומנם אמרו שאיבדו אמון בו וביקשו שהמחלוקת לא תוחזר אליו, אך לא נימקו זאת. זכותם של גרטנר - שכספם ניטל לפני 20 שנה ושהם מנהלים הליך להשבתו מזה עשור - שהבירור יהיה מהיר ויעיל יותר מאשר בבית המשפט, מוסיף זילר.

עוד אומר זילר: "גרטנר טוענים כי עוד קודם לפטירתו של המנוח, וכן בשנים שחלפו מאז פטירתו ומעת שחולק העיזבון, בוצעו פעולות לשם ריקונו על-ידי יורשי וינרוט, ויקשה להתחקות כחלוף שנים כה
רבות אחר כספי העיזבון שנראה גם שהיו מפוזרים במקומות שונים בעולם, תחת חברות וגופים משפטיים שונים. חזקה כי הבורר יביא טענות אלו בחשבון בעת הדיון בפניו, ככל שיבוססו הן בפניו; כאשר ככלות הכל הנטל לבסס כי שווי העיזבון נמוך מסכום התביעה, מוטל כאמור על יורשי וינרוט, וגם טענות כאילו רוקן העיזבון שלא כדין טרם פטירת המנוח, יכולות מן הסתם להיות מובאות בחשבון, אף בהינתן חלוף הזמן, וככל שיבוססו".

טענה נוספת של היורשים הייתה, שפסק הבוררות של אורנשטיין בינם לבין גרטנר סותר את הפסק שלו בין גרטנר לגרטלר. לדבריהם, בהליך המקביל קבע אורנשטיין, כי וינרוט העביר לגרטלר 20 מיליון דולר - ולכן לא ניתן לחייב אותם כעת בתשלום מלוא הסכום. זילר דוחה טענה זו באומרו, כי אורנשטיין לא קבע ש-20 המיליון באו מתוך 37.5 המיליון שהופקדו בידי וינרוט, שכן למקור הכספים לא הייתה חשיבות לצורך הכרעתו בבורררות גרטנר-גרטלר.

יורשי וינרוט חויבו בתשלום הוצאות בסך 118,000 שקל. את גרטנר ייצגו עוה"ד אוריאל פרינץ, מרינה רויזר, אילן גולוד ואלעד משה, ואת יורשי וינרוט - עוה"ד איל רוזובסקי, אלי בורשטיין, ליאור
רייכר ולירון ספיר.