בית המשפט חייב סרבן גט מאז 1999 לפצות את אשתו ב-4.7 מיליון שקל

גבר המסרב מזה 27 שנה לתת גטו לאשתו יפצה אותה ב-4.7 מיליון שקל - ככל הנראה סכום הפיצוי הגבוה ביותר שנפסק בישראל על סרבנות גט, באחד המקרים החמורים ביותר מסוגו. כך קובעת (10.2.26) שופטת בית המשפט למשפחה בירושלים, ריבי לב-אוחיון.

בני הזוג נישאו בחו"ל בנישואין אזרחיים, כאשר האישה הייתה נוצרייה, ונולד להם בן. לאחר מספר שנים החל הבעל להתקרב ליהדות (כיום הוא מציג את עצמו כחרדי) ובשל כך הם התגרשו. הגבר עלה לארץ, האישה עברה גיור אורתודוקסי שהוכר בידי הרבנות, השניים התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים נוספים. בשנת 1995 הגישה האישה תביעת גירושין וביוני 1999 הורה בית הדין הרבני לבעל לתת לה גט.

הבעל מסרב לתת את הגט, למרות שבין היתר נכלא ל-20 שנה, בהן נשלח לבידוד 12 פעמים, נאסר עליו לפגוש את ילדיו, נמנע ממנו השימוש בטלית ובתפילין הפרטיים שלו (אלא של הכלא), ובית הדין אף המליץ שיישן על מזרון בלבד. טענתו הייתה ונותרה שהגיור של האישה אינו תופס והיא קיבלה אישור עליו באמצעות תשלום שוחד בחו"ל, אך בתי הדין הרבניים שבו ודחו טענה זו.

בשנת 2018 קבע בית דין פרטי שהנישואין מעולם לא היו בתוקף, אך בית הדין הרבני דחה קביעה זו. הגבר הועמד לדין בשנת 2019 ונדון ל-15 חודשי מאסר בשל הפרת חובה חוקית (לתת את הגט על-פי פסיקת בית הדין). הוא עמד בסירובו והמשיך לטעון שהגיור אינו בתוקף, וזו גם הייתה טענתו העיקרית בבית המשפט למשפחה, כאשר האישה הגישה תביעה לפיצוי בסך 6 מיליון שקל.

לב-אוחיון פותחת בשאלה רטורית: "מהו המחיר הכספי של שלילת חירות של אדם והאם בכלל, פיצוי כספי יכול באמת לתקן עוול מתמשך?" היא מזכירה, כי הפסיקה יצרה מספר עילות לפיצוי בגין סרבנות גט: הפרת חובה חקוקה, הפרת חובת תום הלב בתחום דיני החוזים, רשלנות והפרת זכויות יסוד. הבעל הפר "כל נורמה חוקית/משפטית החלה עליו", קובעת לב-אוחיון.

צילום: לב-אוחיון. כל הגבלה הקשיחה את ליבו של הבעל

היא דוחה את טענתו של הבעל לפיה האישה עודנה נוצרייה ולכן אין צורך בגט, שכן פסיקת בית הדין הרבני מהווה מעשה בית דין החוסם את העלאת הטענה. הבעל "גזר על האישה בדידות, מנע ממנה זוגיות, אינטימיות וחיי אישות, הוא פגע קשות באוטונומיה שלה, בזכותה לממש את עצמה, ופגע בכבודה, בחירותה... במקום לסבול מההגבלות הקשות שהוטלו עליו, עד כדי שיסכים ליתן הגט, נראה כי כל הגבלה והגבלה אדרבה, הקשיחו עמדותיו, וליבו התקשה", אומרת לב-אוחיון.

לגבי שיעור הפיצוי אומרת לב-אוחיון: "כאשר אדם בנקל יכול לתקן העוולה שגורם לצד השני אך לא עושה זאת, כך שיעור הפיצוי יהיה גבוה יותר. ככל שהסרבן/המעוול נוהג בחוסר תום לב בלתי מתקבל על הדעת, כלפי הצד השני, אזי שיעור הפיצוי יהיה גבוה יותר. כמו-כן, כאשר סרבנות הגט נובעת ממניעים דווקניים ונקמניים ומטרתם לבזות אדם, כמו בעניינו שהנתבע טוען כי התובעת אינה יהודיה, כך שיעור הפיצוי יהיה גבוה יותר".

היא מסיימת באומרה: "הפיצויים שנפסקו בפסק דין זה אינם אלא נחמה פורתא עבור האישה העגונה. אם מטרת של דיני הנזיקין בכלל, ודיני הנזיקין בנוגע לסרבנות גט בפרט, מטרתם היא להוקיע תופעות בלתי ראויות בחברה, תקווה אני שפסק דין זה מתקן ולו במעט, את הנזק והעוול שנגרמו לתובעת".

לב-אוחיון פסקה לאישה פיצוי של 200,000 שקל לשנה החל מיוני 1999 ופיצויים מוגברים בסך 100,000 שקל. עוד חויב הבעל בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל. את האישה ייצג עו"ד יעקב קצין, ואת הבעל - עו"ד מתן לקר.