דובר צה"ל נגד ערוץ 14: "התרומה של נשים ללחימה היא עובדה מבצעית מוכחת"

שני סיפורים שמתנגשים

<U>מה דובר צה"ל מדגיש</U>

<U>מה הסרט מציף</U>

• שירות לוחמות כדבר מבצעי מוכח ולא סיסמה
• דוגמה אישית: בתו כלוחמת בחיל-הים
• דוגמה פיקודית: אור בן יהודה כמנהיגה תחת אש
• מסר מאחד: "צה"ל הוא צבא העם" נשים וגברים
• פציעות ושחיקה גופנית במסלולים ובמסעות
• השלכות ארוכות טווח שלא מוסברות למשרתות
• לחץ "להוכיח פי 100" ותחושת ערך עצמי שנשחקת
• טענה שהשיקול הערכי גובר על ניתוח עלות מול תועלת

יותר פוליטי ממקצועי

העמדה של דובר צה"ל חזקה רטורית אבל חלשה ראייתית. הוא מביא עדויות ודוגמאות, אך לא מציג נתונים על כשירות, פציעות או השוואות. אם המטרה היא להפריך מסר שמדבר על מחיר בריאותי, צריך גם להתמודד עם זה ישירות, לא רק לספר סיפורי הצלחה.

מנגד, חלקו הראשון של הסרט בנוי כמו כתב-אישום ולא כמו תחקיר. הוא עמוס בהכללות, בטעינה אידיאולוגית ובהאשמות כבדות בלי עוגנים שניתן לבדוק מתוך הטקסט עצמו. לקורא רציני זה מריח כמו מסקנה שמחפשת ראיות, ולא להפך.

שני הצדדים מדברים גבוהה-גבוהה, אבל שניהם כמעט לא מספקים לשומע את הדבר שמכריע: מה באמת היקף הפציעות, באילו תפקידים, ביחס למה, ומה השתנה מאז שבעה באוקטובר. בלי זה, הדיון נשאר יותר פוליטי ממקצועי.

דובר צה"ל תא"ל אפי דפרין יוצא למתקפה פומבית נגד המסר שלדבריו מעביר ערוץ 14 בשידור חלקו הראשון של הסרט "שוויון או נטל", העוסק בשירות נשים בצה"ל כלוחמות. דפרין בחר לפתוח בעדות אישית על בתו: "הבת שלי, אלה, שירתה כלוחמת בחיל-הים, ואני ליוויתי את הבחירה הזו בגאווה גדולה". בהמשך הציב דוגמה נוספת, של סא"ל אור בן יהודה, וציין כי "בשבעה באוקטובר 2023 לחמה אור ביישובי העוטף והובילה לוחמים תחת אש".

דפרין הרחיב את הטיעון מהאישי לכללי: לטענתו, מאז שבעה באוקטובר נשים לוחמות "נושאות בנטל הלחימה כתף אל כתף", פועלות בקווי המגע ובזירות שונות, ואף "הרחק מגבולות המדינה". הוא סיכם בקביעה חדה: "התרומה של נשים ללחימה אינה סיסמה, היא עובדה מבצעית מוכחת". את הביקורת הפנה כלפי מי שמטיל בכך ספק: "כל מי שבוחר לפקפק בכך מתעלם מהמציאות".

פציעות, עומסים וטענה ל"ניסוי" על חשבון הבנות

מנגד, הפרק הראשון ששודר מצייר קו אחר לחלוטין: נשים שמתארות קושי פיזי חריף במסלולים, תחושת השפלה ותסכול מול דרישות בסיסיות, וטענות למחיר בריאותי שמצטבר לאורך זמן. בין התיאורים בולטים: אי־יכולת לעבור מכשול בסיסי ללא הקלות, דיווחים על הפסקת מחזור, עלייה במשקל, שברי מאמץ ושברי הליכה, כאבים כרוניים, פגיעה באגן ובברכיים, והחמרה נפשית עד חרדות.

הסרט כולל גם טענות מערכתיות: שנשים "לא מודעות להשלכות בטווח הרחוק", שהן חוזרות ללחימה גם אחרי פציעה והפגיעה הופכת לכרונית, ושקיימת בעיית מודעות וטיפול בשלב האזרחי, כולל חיכוך מול אגף השיקום. בשלב מסוים נשמעת גם עמדה ערכית-ביקורתית חריפה במיוחד: הטענה שהצבא "משחק בנדמה לי", וש"הראשונות לשלם את המחיר הן הבנות".

לב הוויכוח: תנאי סף, בג"ץ והמשך שילוב

בסרט מופיע ציר שמנסה להסביר כיצד נולדה המחלוקת: נטען שרוב התפקידים פתוחים לנשים, אך "גרעין קשה" של תפקידים קרביים עצימים אינו פתוח. לטענת הדוברים, עתירות הובילו להקמת צוות שבחן אפשרות לשלב נשים בתפקידים מסוימים, ומסקנותיו הוצגו כ"ברורות" נגד ההיתכנות. לאחר מכן נטען שהצבא נכנע ללחץ המשפטי והציבורי והתקדם ל"ניסוי-חלוץ", ואף התחייב להמשיכו.

עוד נטען כי הרמטכ"ל עצר בשלב מסוים ניסוי-חלוץ בתפקיד מסוים בשל אי־הגעה לרמת כשירות ובשל פציעות קשות, מתוך חשש שהפציעות יחמירו כשהקושי יעלה. זו נקודת מפתח, משום שהיא מוצגת כסדק בטענה ש"הכל עובד": מצד אחד, רצון לשלב; מצד שני, נסיגה בגלל נתוני כשירות ופציעה.

יוהל"ם במרכז האש: טענות להשפעה מכרעת

הסרט מקדיש חלק ארוך לטענות על השפעה מכרעת של יוהל"ם, עד כדי תיאור הגוף כ"מוחלט" ו"טוטלי". בתוך אותו קו נטען שיוהל"ם מגובה תקשורתית ואקדמית, וכי קיימת תשתית של ארגוני חברה אזרחית שמכתיבים שפה ומדיניות. בהמשך משולבת מתקפה אישית חריפה על יפעת תומר־ירושלמי סביב תפקידים שמילאה כיוהל"ם וכפצ"רים.